Utopia

היום יש לי הרגשה ממש ממש ממש  של דחף "נוראי" לכתוב, ובא לי לכתוב סיפור קצר, אז הנה הוא - סיפור קצר מומצא על המקום - ככה לפני השינה  ;)

כובע נועז \ נעמה

"לא את לא יכולה להיכנס" הוא אמר בקול מדוכא אך מלא רצון, הוא רצה שהיא תיכנס, הוא רצה להגיד לה את הכל, להגיד לה סליחה, להגיד לה שהוא אוהב אותה למרות שכעס.

"אבל אני רוצה" היא אמרה לו מהצד השני של הדלת, הקל היה נשמע עמום, כי היא הייתה בחדר המדרגות. היא דיברה בלחש, יותר נכון בקול חלש, כי אחרת הוא לא היה שומע. היא תמיד יודעת לדבר בצורה מפתה, בצרוה עדינה ומבינה - גם כשהיא לא מבינה או מפתה. אבל היא תמיד מפתה, הוא יודע שהוא רוצה שהיא תיכנס והם יסכימו לא לריב יותר לעולם וששום דימעה לא תצא מהעין בגלל אחד מהם.

"אני מבטיחה להתנהג יפה... באמת -תן לי רק לראות אותך, שבוע זה המון, אני משתגעת לבד - אני לא מסתכלת על אף אחד ורק רואה אותך אצלי." הוא ידע זה לא נכון, כי ראה דרך החלון שמישהו מלווה אותה אליו. אבל אז מה? מה זה אמור לעניין אותו בכלל? הוא מקבל את מה שהוא רוצה, נשיקה, אסמאס, חיבוק פה ושם - ובקרוב גם אצלם הדבר המיוחל אצל כל זוג מתבגר - אבל זה רק אם יסכים לראות אותה.

"בבקשה, מה הבעיה? נדבר נשלים, נתחבק ויהיה בסדר - נראה סרט, נלך לישון - ומחר נשכח מהכל! ולא נזכיר יותר שרבנו אי פעם - למה את לא מאמין לי? אני סולחת לך" היא לא הייתה צריכה לסלוח לו, הוא היה צריך לסלוח לה, היא תמיד לוקחת את האשמה עליה, אבל האמת - הוא כבר סלח לה לפני הרבה מאוד זמן, בערך חמישה ימים לפני שהיא דפקה לו על הדלת שוב. פעם היא באה כל יום, ופתאום אחרי הריב - היא עצרה לחמישה ימים, זה היה נראה לו מוזר, אבל מה אכפ לו? הוא מקבל את המ שהוא רוצה, מילה פה ושם, מבט אוהב וחם, הרבה מאוד אהבה וכנות - אז מה היא עוד רוצה? "מה את רוצה? נתתי לך את כל מה שאני יכל, ואת הולכת ואומרת שאת חושבתשצריך להיפרד לקצת זמן, מה הבעיה? מה חסר? מה לא עשיתי בסדר?" הוא שמע קול אנחה ואחר כך כמה גרירת ציפורניים על הדלת, אחר כך שמע את הקול הזה, כשנשענים על הדלת ויורדים לאט לאט למטה. היא ישבה שם כנראה, בוהה בחלל, נשענת ומוציאה את המצית שלה. היא הוציאה גם סיגריה, כי שמע טוב את הנשימות שלה. היא הייתה בלחץ מאוד, היא לא ידעה מה היא רוצה ממנו, היא רק רצתה שיקשיב יותר ושידע בלי שהיא תצטרך להסביר. אבל איך אפשר לבקש את זה מגבר? ובכלל, מה היה אכפת לה? היא מקבלת את מה שהיא רוצה, חיבוק בחורף, קול אהוב כשהיא נפחדת או בלחץ, אבל איפה הוא היה עכשיו הקול האוהב הזה? כל המ שהיא שמעה זה קול עוקצני ומעוצבן, קצת פגוע עם שליש אהבה. היא ידעה שנשארה לו אהבה, היא ידעה מה היא עושה.

היא קמה, בשני הצדדים הייתה שתיקה, היא כיבתה את הסיגריה והכניסה יד לתיק. הוא כבר שמע את רישרוש המפתחות ואת החריקה של הדלת הנפתחת. היא הציצה מהפתח, עומדת שם עם כובע נועז, זה שהוא אוהב, עם הצבעים הזוהרים שמתאים לה לעיניים, כנראה הכובע הוא זה שמילא אותו שוב באהבה - כי נזכר כמה היא שווה, וכמה היא יפה - ובעיקר כמה הוא צריך אותן, את אותן העיניים היפות, זוהרות במבט מתחנן "קבל אותי שוב, בבקשה..." הוא שמע אותן לוחשות. הוא קם, סגר את הדלת וחיבק אותה חיבוק של דאגה ושמחה. הוא התגעגע בעוד עינייה לחשו בחום, מילים ממולמלות, לא מובנות אבל מוכרות. מילים - ששמע רק כשהיא חובשת את הכובע הנועז. ועברה בו מחשבה - מי יותר מהפנט? הכובע? או הנערה? אבל מה זה משנה לו? למי זה אכפת? עוד שמונה חודשים יש תינוק, הם לא יריבו לעולם...