הרבה זמן לא הייתי פה. סליחה, המחשב שלי מסרב להידלק. ויש לי הרגשה שהוא לא יחזור לתפקד בקרוב.

קרו הרבה דברים, למדתי המון מרצף טעויות שעשיתי אחת אחר השניה. לבטוח באנשים כרגע לא בא בחשבון.

להסתכן כבר למדתי, כי ללכת על בטוח לא נתן לי כלום, חוץ מחרטות מתמשכות.

היומיים האחרונים מלאים בעיקר בדמעות, אולי קמצוץ חרטה, והרבה מאוד מחשבות.

מידי פעם אני מסלקת את כל המחשבות מהראש, אומרת לעצמי שעשיתי את הדבר הנכון. למדתי שלהתפשר זה אף פעם לא פתרון.

דף חדש. אנשים חדשים. מטרות חדשות. ובמיוחד הרבה לקחים.

I'll sing it one last time for u..

"היא נכנסה למין אופוריה, כאילו המוות משחרר אותה מן הפחד למות.

עוד מעט הכל ייגמר! אלי תרגיש איזה כאב, אבל מה הן חמש דקות של סבל תמורת נצח של דממה?"

(ורוניקה מחליטה למות / פאולו קואלו).

. . . . . . .

זה לא אנושי להיות עם מישהו כל יום במשך ארבעה חודשים- וללכלך עליו ברגע שהוא מפנה את הגב.

אף אחד מהסובבים לא אוהב אותה. ומסתבר שהיא לא אוהבת אותי.

וזה מצחיק, כי וגם אחרי ששמעתי מה היא אמרה עלי יותר מפעם, פעמיים או שלוש- יצאתי להגנתה מול כל מי שהעיז לדבר עליה.

אבל זה נגמר. היא הפכה לבן אדם שחשבתי שהיא לא. והאדם הזה פתאטי, במלוא מובן המילה.

(סתם סיכום תקופה. והאמת היא שהוקל לי שהיא נגמרה).

. . . . . . .

"נדמה כאילו כל הקרעים הפזורים של חייו התחברו ברגע הזה; כל עצב מן העבר וכל אכזבה,

כל חרדה סמויה וכל אי ודאות, הסתתרו עכשיו מתחת לשכבות הלובן והרכות."

(בתו של שומר הזיכרון / קים אדוארדס)

. . . . . . .

לחיי התחלה חדשה, ושנה חדשה, בתקווה שיותר טובה מהקודמות.