שוב נשכח תינוק ברכב. אני מדמיין אותו זועק לעזרה בעוד השמש הרותחת שואבת ממנו את כל הנוזלים. בימים קשים אלו אני מאמין שזהו סיוט חוזר ונשנה לכל ההורים. ולצערי הרב בעידן המודרני בו אנו חיים, מונעים על ידי לחץ אדיר. משועבדים למערכת פיתויים אדירה שמעוניינת להשאיר אותנו  מחוברים בכל מחיר לעולם הווירטואלי והתעסוקתי המקיף אותנו.

בעידן הזה אף אחד לא מוגן. כל הורה יכול לשכוח את ילדיו ברכב.

דעתי נחרצת מכיוון שגם לי זה קרה, ואני מאמין שיש עוד מיליוני מקרים כמו שלי שלא מתועדים כלל כי בפועל אף אחד לא נפגע. נשכח אך לא נפגע.

למזלי חוסר תשומת הלב הפושעת שלי לא גרמה לכלום. הייתי בשיחת טלפון בדיבורית בעוד הקטן נמנם לו בכיסא מאחור. במקום לנהוג אל המטפלת שלו האינסטינקט לקח אותי לעבודה. לקיחת הילד לגן לא הייתה פעולה יום יומית אצלי ולכן השגרה הארורה הביאה אותי לחנייה במקום עבודתי.
למזלי מאז ומעולם אני מניח את התיק שלי למרגלות הילדים ובאותו היום כשהסתובבתי לקחת את התיק ראיתי את המלאך שלי ישן. לא היה לו מושג שהוא פרח מזיכרוני על אף 18 החודשים שעברו מאז שנולד, אך אני לא סלחתי לעצמי אלמלא התיק המאורע הקטן הזה היה להיגמר בצורה מעוררת פלצות.

מאותו היום בנוסף לכעס העצום שיש לי כלפי ההורים ששכחו, אני גם מבין אותם. הם שבויים כמוני בעולם שכבר הפסיק להגדיר, לבקר ולבחון. עולם בו הפרטים פועלים רק מכוחה של האינרציה.
סמוכים ובטוחים שהאפליקציה הבאה תשנה את חייהם או לחילופין תזכיר להם להוציא את הילד מהאוטו.
אני מדמיין את אותו אב שיצא אתמול מהרכב כי חיכו לו השוטרים במשרד. הוא בטח היה לחוץ קצת אולי שיגעו אותו בטלפון שיגיע. התינוקת שלו נחה בביטחון מלא ברכב בלי יכולת לדעת מה עומד להתרחש. טריקת הדלת כשיצא לא רמזה לה שהוא לא מגיע אל הדלת שלה מייד אחר כך להוציא אותה. הוא פשוט שכח.
אין לי מושג איך הוא יעבור את השעות הבאות הימים או החודשים, לעמוד מול המראה בכל בוקר לצחצח שיניים ולחשוב "איך יתכן ששכחתי אותה?".
המחשבה הזו עליו עומד מול המראה לא מרפה ממני. כמוהו גם אני שכחתי גם אם למספר דקות שכחתי.
אצלי עברו מאז כמה שנים, את אותו התיק ש"הזכיר לי" אני מקפיד להניח באותו המקום תוך שאני שואל את בני בחיוך אם הוא יכול "לשמור לי עליו".
כך שהוא שומר על התיק שלי ואני שומר עליו חרד לכל אפשרות שעשויה לפגוע בו אנחנו מגיעים לידענו בשלום.
ובלבד שמחר בבוקר שאקום לצחצח שיניים אוכל להתבונן במראה ולומר לבבואתי המשתקפת "אתה לא מושלם אבל אני סומך עליך".