שנים על גבי שנים כל אחד מאתנו פוסע בשביל רנדומאלי, הוא בוחר את הכיוון בצמתים הקרויים לפניו אך אין הוא באמת יודע לאן השביל יוליך אותו

השאיפה תמיד גבוהה מאוד, השאיפה לכבוש את העולם. ואם נודה באמת רק מעטים מאוד כובשים באמת את העולם, השאר נשארים איפה שהוא במקום נוח מתחת לעץ חזק ובטוח באמצע הדרך כי שם מספיק טוב להם או שהם מרגישים שאין להם כבר כוח להקדם.

במקרים אחרים אנשים משנים לחלוטין את השאיפות שלהם, וזה המקרה שלי.

פעם כמו כולם רציתי לכבוש את העולם, וכמו רבים וטובים ויתרתי לעצמי בצמתים מרכזיות ובשבילים מסוימים בחרתי לא ללכת למרות שסימנו את הדרך קדימה, אבל יותר מכל החשיבה שלי על החיים השתנתה לחלוטין בעשרים שנה האחרונות

וגם אשתי עשתה אותו הדבר, אם כי היא ממש לא ויתרה כמוני. היא התקדמה ולמדה והמשיכה לדחוף קדימה בכל הכוח להגיע לשאיפה לכבוש את העולם ונכשלה לא בכיבוש אילה במחשבה. הפסגה שהיא טיפסה עליה לא הייתה גבוהה מספיק בעבורה והיא מפחדת לרדת ולהתחיל את הכיבוש מההתחלה כי הגיל עושה את שלו והיופי כבר לא לטעמה ונשים בכל מקרה מוסיפות לכל דבר המון רגש כך שזה לא עוזר לראות את התמונה הכללית באור חיובי יותר.

אבל זה לא העניין, תמיד העניין באנשים הוא איך אנחנו נתפסים בעיני אחרים, מה אחרים חושבים עלינו. וכמובן מה אנחנו חושבים עליהם.

אצלי זה מאוד קל, אני לא חושב על אחרים ולא מעניין אותי כלל מה הם חושבים עלי.

אבל זה נובע מהשינוי החשיבתי שהתרחש בי, במהלך הזמן הבנתי שכל הנושא של קריירה והצלחה בעבודה לא משרת אותי. הציפייה החברתית ממני היא להשקיע את כל מרצי וזמני היקר ביצירת כסף לאנשים שמעלי בפירמידה או ליצור עבודה ודברים כדי להרגיש יותר טוב עם עצמי שאני מסוגל.

אבל לי זה לא הסתדר בראש, אני רציתי להשקיע יותר בדברים שאני אוהב. בתחביבים שלי במשפחה שלי. ועם המשכורת שאני מרוויח שהיא לא נמוכה או גבוהה מהממוצע נחייה חיים פשוטים ונאהב.

תמונה פסטורלית למדיי אך תמימה מאין כמוה, כי עד כמה שאני חשבתי שזה מושלם יצא שכרי בהפסדי.

אתם זוכרים את החברה הזו שמודדת כל דבר לפי מידת הצלחה?
איך בתיכון הבנים מודדים למי יש יותר גדול?
במדד הזה של החברה הבוגרת נכשלתי בעיניי אשתי, היא כבר לא נמשכת אלי.
אני לא הגבר המצליח בעל הקרירה המזהירה שרק מלשמוע עליה ועל ההצלחות בעבודה מרגישים נשים מרטיבות תחתונים.

ואיך היא שהשקיע והגיע להישגים בכלל נשארת עם מישהו עם משרה כל כך לא מושכת בלי שאיפות לכבוש את העולם. והרי מסביבה כולם יפים ומוצלחים.
ואפילו מושכים מינית, אין שום סיבה שלא, הרי כולנו יודעים שמשיכה לא קשורה בכלל לעובדה שאתה נמצא בקשר מחייב.
אבל גם כולנו יודעים שהיא מאוד מבלבלת, איך יכול להיות שאני אישה מצליחה בקשר מחייב, ואפילו אוהבת את הלוזר שלי נמשכת לגבר אחר מוצלח שהקריירה שלו גורמת לי להסתובב עם עוד זוג תחתונים נקיים בתיק.
וזה נכון, אני לעולם לא אבגוד. וזה נכון אני אעדיף לשמור על המשפחה בשביל הילדים אבל אין ספק שהגבר שלי לוזר.

אלו המדדים בהם אני נמדד, אני לא יכול לשקר לעצמי.

אשתי מודדת אותי במדדים שהיא מודדת את עצמה, הצלחה בקריירה ורצון עז לכבוש את העולם.
הבעיה הנוספת היא שאשתי מודדת את עצמה גם במדד שלה ובענייה היא כישלון.

אם תשאלו אותי את השאלה ההפוכה אני רק אציין שאני מודד את אשתי במדדים שאני מודד את עצמי כמובן, ובעייני היא מושלמת. היא אישה מדהימה מושכת אכפתית אוהבת מכבדת אמא למופת.
אין ספק שאני מאוהב בה כמעט עשרים שנה כמו ילד בן 16.
כן גם בפן המיני אני נמשך אליה כמו אותו ילד טיפש שמזיל ריר כשהיא מסתובבת בבית בחולצה ארוכה ותחתונים.

לא מכיר הרבה גברים שמסוגלים לומר את זה על האישה שלהם לאחר כל כך הרבה שנים.

אבל זה לא חשוב כל כך, הדרך היחידה שלי להציל את הזוגיות המאושרת שהייתה לי עד לפני כמה שבועות היא או להוכיח לאשתי שאני לא לוזר ולמצוא לעצמי קריירה מטורפת שאני אשנא בטירוף רק בשביל לרצות את הדחף הזה של החברה הדפוקה שלנו למדוד הצלחה ומשיכה בקריירה.

או לקוות שהיא תמצא בי נקודות אור אחרות שאולי יהיו טובות מספיק בשביל להשאיר את הגחלת בוערת. כי אם זה ימשך כך אין שום סיכוי שהיא תרצה בי בנוסף להיותי אב לילדיה ובן זוג גם כמאהב.

ואם היא לא תרצה בי כמאהב לא ירחק היום והיא לא תרצה בי בכלל, כי אי אפשר לחיות בזוגיות בלי מאהב טוב. אם הוא לא חלק מהזוגיות אז הוא חיצוני.

ואם החיצוני טוב אז הוא הופך להיות חלק מהזוגיות והלוזר פשוט יוצא ממנה.