אין לי איך לתאר את עצמי בצורה מדויקת יותר חוץ מאידיוט.

אני יושב בבית קפה בשעות הבוקר, קפה שמחירו מרקיע שחקים יחסית לתלוש השכר שלי.
אני גר בעיר פריפריאלית בה ההשקעה על חינוך ילדי היא קרוב לחצי מאשר איזור המרכז.
ואני קורא ישראל היום. עיתון המנתב אותי להלך הרוח שראש הממשלה רוצה שאהיה בו.

אני פשוט אידיוט.

היום מתקבלת החלטה הנוגעת לשחרור אסירים ואני שותה קפה.
אני לא מבין גדול בעסקים או במשא או מתן אך אין שום סיכוי שאשלם למישהו אפילו לא 10 אגורות רק בשביל לשבת לשוחח איתו בנושא שעשוי לתרום לשנינו.
הייתי משלם כסף טוב לאדם שילמד אותי משהו חדש, לאדם שיעזור לי לפתור אתגר אישי.
אבל לשלם למישהו 10 אגורות רק בשביל לגשר על הבעיות שלנו זה לא נראה לי.
מה גם שזה לא הוכיח את עצמו.

ומה אני עושה? שותה קפה.
אני טוב בלשתות קפה ולהתעלם מהמצב.
כפי שכתבתי אידיוט.

הבעיה שלי עם שחרור אסירים לא נובעת בכלל מאג'נדה פוליטית.
אין זה משנה אם אני חושב שזה יוביל להסכם שלום או לא, אם הסכם השלום טוב לנו או רע לנו.
זה בכלל לא משנה.
בעיניי זו סוגיה חינוכית, ואני שונא חינוך רע.

אנחנו מתלוננים שהנוער מתדרדר, שהוא לא מחונך, שאין לו גבולות.
משפט אחרי התלונה אנו חושבים קצת ואומרים שההורים שלו אשמים כי הם לא חינכו אותו נכון. לא הציבו לו את הגבולות שהיה צריך להציב.
לא היו הבוגר האחראי.

כמדינה אנו עושים בדיוק את אותו הדבר.
אני צועקים שלפלסטינאים אין גבולות, שהם מידרדרים מבחינה כלכלית, שהם משתמשים באלימות פיזית פסיכולוגית ותודעתית כדי להשיג את המטרות שלהם.
מי הבוגר האחראי?
שאלה טובה.
המציאות הממשלתית מזכירה לי הורה עם ילד בסופר מרקט. הילד צורח שהוא רוצה וההורה קונה לו. רק שלא יעשה פדיחות. שלא יסתכלו עלי בעין צרה העומדים לפני בתור. שלא יגידו שאני לא הורה טוב.
אותו ילד, קיבל חינוך מרשים. חינוך שמלמד אותו לצרוח בסופר כל פעם שהוא רוצה משהו. חינוך שמגדיר אהבה חומרית. אני אוהב אותך קח שוקולד.

הפלסטינאים חונכו גם. חונכו לצרוח בתקשורת שהם אומללים ואז המדינה מוצאת דרך להתגמש. חונכו למגיע לי. "שלמו כדי לדבר, אחרת אני אבכה".
ואנחנו כמו אותו הורה פותחים את הארנק, רק שלא יעשו פדיחות. שלא יסתכלו עלינו בעולם בעין צרה.
את האמת נמאס לי מזה, לכן אני מגדיר את עצמי אידיוט.
נמאס לי לשמוע חדשות שלא מחדשות לי דבר, ולא סופרות אותי בתור אזרח המדינה.
אמנם אני לא בעד משאל עם, אני חושב שלראש ממשלה במדינה צריך להיות מנדט לקבל החלטות גם כנגד הלך הרוח של העם במידה וזה תורם למדינה. אך לקבל שוב ושוב את אותה ההחלטה למרות שהעבר לא מציג לבלוב ופריחה.
לפי מה שאני רואה לנגד עיניי אני חושב שהממשלה הנוכחית צריכה עזרה מסופר נני, היא בדומה ללקוחותיה של הנני הלאומית לא יודעת לחנך ולהציב גבולות דבר זה גורם לכאוס בו אנו נמצאים.
בצורה הזו אין לצד השני סיבה הגיונית הנראית לעין לקדם את השלום.
הם מקבלים בדיוק מה שהם רוצים בלי השלום.
מעניין מה ברכט היה אומר על זה.

ואני ?

אני פשוט אידיוט

ואתם?

שוב נשכח תינוק ברכב. אני מדמיין אותו זועק לעזרה בעוד השמש הרותחת שואבת ממנו את כל הנוזלים. בימים קשים אלו אני מאמין שזהו סיוט חוזר ונשנה לכל ההורים. ולצערי הרב בעידן המודרני בו אנו חיים, מונעים על ידי לחץ אדיר. משועבדים למערכת פיתויים אדירה שמעוניינת להשאיר אותנו  מחוברים בכל מחיר לעולם הווירטואלי והתעסוקתי המקיף אותנו.

בעידן הזה אף אחד לא מוגן. כל הורה יכול לשכוח את ילדיו ברכב.

דעתי נחרצת מכיוון שגם לי זה קרה, ואני מאמין שיש עוד מיליוני מקרים כמו שלי שלא מתועדים כלל כי בפועל אף אחד לא נפגע. נשכח אך לא נפגע.

למזלי חוסר תשומת הלב הפושעת שלי לא גרמה לכלום. הייתי בשיחת טלפון בדיבורית בעוד הקטן נמנם לו בכיסא מאחור. במקום לנהוג אל המטפלת שלו האינסטינקט לקח אותי לעבודה. לקיחת הילד לגן לא הייתה פעולה יום יומית אצלי ולכן השגרה הארורה הביאה אותי לחנייה במקום עבודתי.
למזלי מאז ומעולם אני מניח את התיק שלי למרגלות הילדים ובאותו היום כשהסתובבתי לקחת את התיק ראיתי את המלאך שלי ישן. לא היה לו מושג שהוא פרח מזיכרוני על אף 18 החודשים שעברו מאז שנולד, אך אני לא סלחתי לעצמי אלמלא התיק המאורע הקטן הזה היה להיגמר בצורה מעוררת פלצות.

מאותו היום בנוסף לכעס העצום שיש לי כלפי ההורים ששכחו, אני גם מבין אותם. הם שבויים כמוני בעולם שכבר הפסיק להגדיר, לבקר ולבחון. עולם בו הפרטים פועלים רק מכוחה של האינרציה.
סמוכים ובטוחים שהאפליקציה הבאה תשנה את חייהם או לחילופין תזכיר להם להוציא את הילד מהאוטו.
אני מדמיין את אותו אב שיצא אתמול מהרכב כי חיכו לו השוטרים במשרד. הוא בטח היה לחוץ קצת אולי שיגעו אותו בטלפון שיגיע. התינוקת שלו נחה בביטחון מלא ברכב בלי יכולת לדעת מה עומד להתרחש. טריקת הדלת כשיצא לא רמזה לה שהוא לא מגיע אל הדלת שלה מייד אחר כך להוציא אותה. הוא פשוט שכח.
אין לי מושג איך הוא יעבור את השעות הבאות הימים או החודשים, לעמוד מול המראה בכל בוקר לצחצח שיניים ולחשוב "איך יתכן ששכחתי אותה?".
המחשבה הזו עליו עומד מול המראה לא מרפה ממני. כמוהו גם אני שכחתי גם אם למספר דקות שכחתי.
אצלי עברו מאז כמה שנים, את אותו התיק ש"הזכיר לי" אני מקפיד להניח באותו המקום תוך שאני שואל את בני בחיוך אם הוא יכול "לשמור לי עליו".
כך שהוא שומר על התיק שלי ואני שומר עליו חרד לכל אפשרות שעשויה לפגוע בו אנחנו מגיעים לידענו בשלום.
ובלבד שמחר בבוקר שאקום לצחצח שיניים אוכל להתבונן במראה ולומר לבבואתי המשתקפת "אתה לא מושלם אבל אני סומך עליך".