| 12/2008
 No, I don't have a gun
התחלתי את הבוקר בהחלטה שהיום יהיה יום טוב. מה שקרה בחצי השעה הראשונה לשיעור מעט איים על זה - היה לי טריגר.
המרצה המעצבנת הראתה כתבת טלויזיה על אלימות בבתי הספר, אונס ומעשי סדום בילדים. אני חטפתי בחילה ויצאתי עם תום הסרט, עיוורת מרוב כאב ובכי.
לקח לי רבע שעה להרגיע את הנשימה.
לקח לי עוד חצי שעה לחזור לעולם האמיתי. להיזכר שאני כבר לא שם, שאף אחד לא יכול לעשות לי כלום, שאני מורה, שאני בצד השני של המשוואה.
עברו מאז שלוש שעות ואני עדיין כבויה.
בשניה שאני יכולה, אני חוזרת לטיפול. לא רוצה לחיות ככה יותר. לא רוצה להגיע למצבים כאלה. עוד חודש אני אוכל להרשות לעצמי, אמן.
אני חייבת לעצמי טיפול - כי אי אפשר לחטט במקומות האלה לבד ונמאס לי שהם תוקפים אותי ככה, באמצע החיים.
ניגשתי למרצה בסוף השיעור ואמרתי לה שמן הראוי שבמדינה בה אחת משלוש נשים, לפי הסטטיסטיקה, היא נפגעת תקיפה מינית, במכללה בה יש רוב נשי מובהק, מן הראוי לציין ולהזהיר שעלול להיות טריגר, ולא להפתיע אותי, אותנו, בשמונה וחצי בבוקר. היא פסיכולוגית בהכשרתה, היא אמורה לדעת מהם טריגרים. היא הנידה בראשה, הסתכלה עליי כעל עכבר מעבדה סורר, ואמרה - "אוקיי, להבא אזהיר, אבל הסרטים בקורס הזה הם קשים. ככה זה וזהו."
אחר כך הוסיפה "אני מצטערת שככה קרה לך, אבל באמת שאין מה לעשות."
הלכתי משם שמוטת כתפיים.
לקח לי עוד שעה להתחיל לכעוס, ולחשוב מה עושים. ניגשתי לסגנית נשיאת המכללה, המרצה שלי לפסיכולוגיה, וביקשתי ממנה לכתוב משהו למרצים. היא דיברה על בלוג שהיא מתכוונת לפתוח והיא הסכימה איתי שזה מאוד חשוב שניידע בזה מרצים. אכן, מסתבר שיש אנשים שחושבים שאני לא חייבת לעבור טריגר וזכותי לבחור, ושמספיקה העובדה שלא שאלו אותי כמה פעמים בעבר, מה ברצוני לעבור.
תמיד הכעס הזה על אי ההבנה, על המבט החצי מרחם, חצי מאשים. נמאס לי מהיחס הזה, ובמקרה הזה - עוד מאישה המומחית לעניינים אלה.
נמאס לי לכעוס, נמאס לי לכאוב. אוף עם זה. אני עדיין מקווה, כמו איזה ילדה מפגרת, שזה יעבור.
זה לא עובר, זה מזכיר את עצמו מבלי שתהיה לי שליטה. זו לא צורה לחיות עם הדברים.
מנסה להרפות. לא לכעוס, לא לכאוב. להתמקד בכאן ובעכשיו. לנשום.
לחשוב חיובי. לחשוב מתוק.
אקספרליאמוס!
רידיקיולוס!
א-קס-פק-טו פ-טרו-נום!!!!!!
וואלה, זה עובד :)
אני פורשת כנפי אש ענקיות מאחוריי, ולא מוכנה להיכנע לכל זה.
לכו מפה, פחדים. לכו מפה, כאבים.
אני אהיה מאושרת ושיזדיינו הצלקות.
ב.ד.
| |
|  כינוי:
בלי דרמה מין: נקבה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
