אני תוהה לעצמי אם מעתה חיי הולכים להתחלק בצורה הבאה-החיים שלפני התאונה והחיים שאחרי ?
שבוע ויום לתאונה.
הימים הראושנים היו לא פשוטים,הם אופיינו בעיקרם בכאבי גב וצוואר בלתי פוסקים ושקיעה בדיכאון עמוק .
הכרחתי את עצמי לקום מן המיטה,לצאת,לראות עולם,חברים ונרגילה אבל כשזה נעשה הייתי מנותקת .הייתי בעולם אחר,התפלפתי בשפת הצפונים.
לאחר יומיים-שלושה התחלתי להרגיש יותר טוב גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית וחזרתי לשגרה.
בסיס , מדים , חיילות וזריקת זין מצד המפקדים הבכירים .בנוהל.
יום חמישי הגיע ואחותי שמלאו לה 26 אביבים וסיימה את תואר המנהל הנחשק שאלה אותי אם ארצה לחלוק עימה בירה טובה בפאב נחמד
כמובן שהסכמתי
מה הקאצ'? הייתי ללא פלאפון.
יציאה ללא פלאפון.
הייתם מאמינים?
איך מתמודדים כשהפרטנר ליציאה משוחח עם אחר ומותיר אותי "לבד"?על מה אסתכל אם לא על המסך ? שחלילה לא אצטייר כאדם בודד, שחלילה לא ארגיש טיפשה,שחלילה אתנתק מהעולם הוירטואלי ואפספס פוסט רב ערך או תמונה שמעידה שיש לבחורה הזו אחלה גוף שבעולם?
קטע כזה ,אבל... נהנתי ברמה אחרת.
אתם יודעים מה עשיתי במקום לתקוע את הפרצוף שלי בתוך המסך? התמודדתי .
הרמתי את המבט , הסתכלתי עליכם קצת...הייתם נראים לי פתטים עם הרצון העז לשתף , עם האושר הרגעי שתוך שניה נעלם כלא היה בעולם האובר זמין הזה.
אני עצמתי עיניים ,שמעתי את המוזיקה, נהנתי מהצלילים,מהבריזה , מהבחור החמוד שלא איחר להגיע כי בטעות!בטעות!!!יצרתי איתו קשר עין.
קטע כזה,נזכרתי שיש חיים
נזכרתי שהם פאקינג מדהימים
נזכרתי בשיח הפשוט והממכר
ונהנתי.
כשקיבלתי את הפלאפון נשלחה אלי הודעה לוואטצאפ מאת שוח:"סוף סוף יסמין לא מנותקת מהעולם החיצון"
גיחוח קל בלב
לא לא לא...
אתם המנותקים.
מסקנת השבוע-לדרום אמריקה אטוס עם מוטורולה לצורך שיחות בלבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
