כל מה שה' עושה- לטובה הוא עושה!

אני עוד זוכרת את הרגע הזה, אז,

בלידה של שיל"ת

כשהגענו לבית חולים אחרי כ"כ הרבה ציפייה

עם פתיחה של "חמש וחצי שש"...

ואיך טירטרו אותנו- חצי שעה מוניטור פה, ורבע שעה אולטרנסאונד שם,

ואיך מי השפיר זרמו מתוכי לאט

ולכלכו שם את הרצפה של מחלקת יולדות...

אני עוד זוכרת את האושר המתגבר והולך בלב,

את ההתרגשות העצומה עם כל ציר שהגיע-

כואב יותר מהקודם

שנגמר

בצפיפות כזו

שמשאירה אותי 

חסרת נשימה 

כמעט.

את המחשבות האלה ש

הנה זה קורה סופסוף!

(ולא אצטרך ללכת ביום ראשון למכללה, לראות את המבטים של כולם ננעצים

בהר התופח שנהיה מהבטן שלי בתשעת החודשים האחרונים ואומרים

"מה, עוד לא ילדת?...")

ואיך לאט לאט הצירים מכאיבים כל כך

ואני מבקשת משהו, משכך כאבים 

ומתפללת בשקט שלא יציעו לי אפידורל, לא עכשיו,

 עדיין לא, כשזה עוד נסבל-פחות-או-יותר.

אני זוכרת את האחות, המיילדת, מכניסה אותי לחדר לידה

השעה הייתה אז 2:22 בלילה והצירים כבר כואבים מאוד

והיא מציעה לי להתקלח כדי להקל מעט את הכאב

ואת הפרצוף המכווץ שלי מהנהן בשקט, כי כואב לי לדבר,

ואיך ניסיתי לדדות לכיוון המקלחת כשציר כואב במיוחד מפלח לי את הגוף

נשענתי על משהו שהיה שם וצעקתי

"אאווץ'! זה כאב! אני לא מסוגלת לזוז, אני יולדת!!!"

אני זוכרת את הפרצוף של המיילדת בוחן את הפרצוף המיוסר שלי

שכנראה הביע כבר כאב של לידה

ואת הקול המצווה שלה: "את לא הולכת לשום מקום גיברת,

תעלי למיטה, אני רוצה לבדוק מה קורה איתך."

ואיך אמרתי לה בבהלה שתביא לי אפידורל עכשיו,

לפני שיהיה מאוחר מדי- כי אם ככה זה כואב עכשיו-

ברגע האמת אני פשוט אפח את נשמתי...

וחזרתי על הבקשה הזו כמה פעמים.

עד שפתאום הגיע הרגע הזה שנחרת לי בזיכרון בצורה חיה כל כך-

כשהמיילדת אמרה: "חמודה, פתיחה של 8.5 סנטימטר.

תשכחי מאפידורל, זה מאוחר מדי, את אוטוטו יולדת."

ואני,

איך לתאר את הרגשת הפחד שאחזה בי

ולפתה את כולי חזק כמו 

הציר הבא שהגיע

וצרחתי- ה'!!!

והייתי כל כך מבוהלת מהאפשרות ללדת ככה, טבעי, בלי שום משכך כאבים ש,

אני זוכרת איך ניהלתי דיאלוג חוצב להבות עם 

ריבונו של עולם

שעמד לידי,

מעליי,

מצדדי

  ובתוכי,

ואמרתי לו- "ניצחת!

ניצחת אותי רבש"ע...

תמיד ידעת שאני גרועה בהורדת ידיים (כי אני שמאלית)

אבל הנה, לא השארת לי יותר מדי ברירות,

אין לי על מי לסמוך עכשיו,

הצילו...

אני מפחדת כל כך.

אני לא מסוגלת לעבור את זה בלעדיך!

אם עשית שלא יוכלו לתת לי אפידורל, 

עכשיו תתפוס לי אתה את היד (כי אמא שלי לא נמצאת פה עכשיו)

ואתה לא עוזב!

אתה מיילד אותי- לא אני.

אני רק גוף כרגע, ומעכשיו זה שלך..."

תחושה של התבטלות שכמותה לא חשתי מימי!

פחד גדול שעוטף אותי...

ואז הגיע שלב הלידה,

וכולי רק גוף. לא נוכחת...

צעקתי כמו שמעולם לא דמיינתי שאפשר,

התנתקתי

אני רק גוף.

עכשיו זאת העבודה שלך...

והוא עשה את העבודה כמו שצריך..

לידה מופלאה ומדהימה,

שלאחריה-

שיוויתי י' לנגדי תמיד-

היה מתבקש כל כך!

והנה פתאום ביומיום, אני מרגישה את עצמי יולדת שוב,

מרגישה את רבונו-של-עולם שוב מכופף אותי 

בהורדת ידיים

והוא מצליח

לשבור אותי,

לרסק אותי לרסיסים,

כאלה אפסיים, שלא שווים כלום.

ודווקא אז-

מתוך השבריריות, מתוך האפסיות, שלי-

הוא אוסף אותי אליו באהבה עצומה,

ומדביק אותי

מחדש.