אתמול היה לי יום הורים =/
איך הלך? רע מאוד.
שעה לפני שיצאתי לבצפר עם ההורים שלי אז אני כרגיל הייתי בחדר וסתם הייתי עם הגיטרה ואז אבא שלי נכנס ורצה לשמוע אותי מנגנת -_- אמרתי לו שאני לא אוהבת לנגן ליד אנשים אז הוא בא ללכת ואז הוא חזר ושאל אם יש משהו שהוא צריך לדעת לפני היום הורים..אז אמרתי לו שיש לי כמה חיסורים (טוב, כמה הרבה למען האמת..)
הוא ישר התעצבן כרגיל והתחיל לצעוק וכמובן אמא שלי הצטרפה והייתה "חגיגה" אפשר לומר..
ואז שוב התחילה השיחה הזאת של "אנחנו נותנים לך הכל! וזה מה שמגיע לנו?" ו"מה קורה לך? אנחנו יודעים שמשהו קרה ואת לא מספרת לנו, אנחנו ההורים שלך ואנחנו כאן בשבילך. את צריכה לשתף אותנו ולסמוך עלינו!"
ובלה בלה בלה...כרגיל אני לא עונה ומתעלמת..נמאס לי כבר מהשטויות האלה! כן כן, אתם כאן כשצריך כסף אבל כשאני באמת צריכה אותם הם אף פעם לא שם. אז פיתחתי לעצמי שיטה חדשה- פשוט לא לשמוך עליהם, להתעלם, לשמור הכל לעצמי.
ובשנים האחרונות זה דווקא עבד יופי. ועכשיו ההורים שלי החליטו להתעורר ולשאול מה קורה לי.
אז יש לי רק שני דברים להגיד להם! התעוררתם מאוחר מדי, עכשיו תעזבו אותי בשקט ותנו לי לחיות החרא חיים שלי וזהו.
טוב, אחרי כסאח של חצי שעה החלטתי להכנס להתקלח ולהרגע קצת.
כל הנסיעה לבצפר הייתה די שקטה, אבל זה רק בגלל שהייתי עם האמפי והם כבר מבינים את הרמז הזה כ'אני לא רוצה לדבר איתכם, עזבו אותי בשקט' אז עד שנכנסנו לפגישה הכל היה יחסית טוב..
כשנכנסנו זה כבר היה שונה לגמרי. המורה התחילה לדבר ולהגיד "דברים טובים עליי" שזה אולי קצת הרגיע אותם אבל אז היא התחילה לדבר על זה שאני כל הזמן מבריזה משיעורים, מאחרת ונרדמת בשיעורים ובלה בלה..הם כמובן לא אהבו את זה וישר התחילו לשאול אותי שאלות. ואני כרגיל לא עניתי..נשארתי אדישה כמו תמיד.
לפחות הציונים שלי היו סבירים..חוץ מ3 מועדי ב' שאני צריכה לעשות..אבל אני חושבת שיהיה בסדר..
בכל מקרה אחרי שיצאנו מהמורה ההורים שלי רצו לדבר גם עם כמה מהמורות המקצועיות כמובן -_-"
אז קודם הלכנו למורה להסטוריה שהייתה צריכה להחזיר לי מבחן שאגב קיבלתי בו 76. יאיי לי.
ולמזלי המורה הזאת אוהבת אותי, היא אמרה רק דברים טובים עליי, אחח..איזה מזל שבאמת הם רצו לפגוש אותה..
אחרי זה ההורים שלי אחרי שיחה ארוכה ביניהם החליטו ללכת ליועצת, הם אומרים שאם אני לא רוצה לספר להם מה עובר עליי אז אני צריכה לדבר עם בן אדם מוסמך אעלק. וכמובן יועצת בת ספר זה "בן אדם מוסמך" חה..הרגו אותי.
ולא רק שהייתי צריכה לשבת עם שלושתם בחדר קטן כששלושתם נועצים בי מבטים ומחכים שאני אענה על שאלות של היועצת, אז גם אח"כ היועצת קבעה לי איתה פגישה אישית כי היא הבינה שליד ההורים שלי, אני לא אדבר..ועוד אחרי שהיא הסבירה לי שאם אני אספר לה דברים ש"מדאיגים" אותה או שהיא מרגישה "מחוייבות" לספר להורים שלי אז היא תצטך לספר להם, בכלל נהרס לי החשק לדבר..אהה וגם רוצים לקבוע לי תור לפסיכולוג! כוסעמק. ברור, לחברות שלי, למשפחה שלי אני לא מספרת מה עובר עליי, איך אני מרגישה באמת, אז הם חושבים שלבן אדם זר שאני אפגוש פעם ראשונה אני אספר?!?! שילכו להזדיין!
מה זה השטויות האלה עכשיו?! באמת שאין לי כוח לזה.
פעם באמת חשבתי על זה שאולי אם אני אדבר עם פסיכולוג זה יעזור..אבל עכשיו כשאני באמת הולכת להכנס לזה אז אני מרגישה שזה ממש דפוק, ועוד אם חלק מהדברים יגיעו להורים שלי אז בכלל!
כשחזרנו הביתה חזרתי לחדר כמו תמיד, ככה זה, כשאני בבית עם ההורים שלי אז אני תמיד בחדר. אני שונאת להגיע למצבים האלה שאני עוברת לידם והם מתחילים לדבר איתי או משהו כזה. שפשוט יעזבו אותי בשקט, זה כל מה שאני רוצה.
אז לא, נכנסתי לחדר וכמובן אמא שלי נכנסה ורצתה לדבר איתי, אוףף למה היא לא קולטת שאני שונאת אותה?! למה היא לא מפנימה את זה שאני לא רוצה שום קשר איתה?!
למזלי אחותי התקשרה, אה כן, אחותי התגייסה יום ראשון אז אני תקועה עם ההורים שלי בבית.
אמא שלי הלכה לענות ואז אבא שלי נכנס -_-
שוב התחילו החפירות של "את צריכה להשתנות! זאת לא הילדה שאני מכיר, זאת לא את!"
בכל פעם שהוא אומר את המשפט הזה בא לי להרביץ לו! כל כך!!
אחרי פעמיים שהוא חזר על המשפט הזה כבר לא יכולתי להתאפק! צעקתי עליו בחזרה "תפסיק להגיד את המשפט הזה!! אתה בכלל לא מכיר אותי! אתה לא יודע מי אני!" אז הוא אמר "אז מי את?" אחרי כמה שניות של מחשבה עניתי "אני בעצמי כבר לא יודעת. ואם אני לא מכירה את עצמי, זה בטח לבטח שגם אתה לא!"
אבא שלי: "מה מציק לך? מה עובר עלייך בזמן האחרון? למה את כל כך דכאונית וסגורה?"
אני: "כי נמאס לי כבר! כשאני עם חברות אני לא ככה! כשאני עם חברות אני יכולה לשמוח, לחייך! אבל כשאני חוזרת הביתה הכל הולך! אין לי כוח לזה יותר"
אבא שלי: "נמאס לך ממה? למה אין לך כוח?"
אני: "אולי די כבר?! נמאס לי מזה שאתם תמיד בודקים מה לא טוב אצלי! איפה אני לא בסדר! למה אתם אף פעם לא בודקים מה אתם לא עושים בסדר?!"
הוא כמובן התחמק ואמר "אנחנו רק רוצים לטובתך אבל את לא מסכימה לשתף פעולה"
אני: "זה החיים שלי! אתם לא צריכים להתערב בהם!"
אבא שלי: "אבל עם איך שאת מתנהגת את הורסת לעצמך את החיים! את שמה לב לזה ולא אכפת לך?"
אני: "לא"
אבא שלי: "את ראית שכשאמא שלך דיברה עם המורות היא כמעט בכתה"
אני: "ומה אתה חושב שאני לא בוכה!? שאני לא מספיק רגישה בשביל לבכות!? זה שאני לא בוכה לידכם זה לא אומר שאני לא בוכה גם! ושאני לא נפגעת ממכם"
הוא ראה שעוד שנייה בכיתי אז הוא אמר: "את יכולה לבכות"
אז עניתי: "לא רוצה. אני לא בוכה ליד אנשים"
אבא שלי: "למה לא?" אני: "ככה כי מבחינתי בכי זה חולשה, אני לא אוהבת להראות את החולשות שלי"
הוא שתק. גם אני.
טוב, בסוף הוא הבין שעדיף לעזוב אותי וזהו. וככה זה נגמר..או יותר נכון ככה זה ממשיך, אני וההורים שלי עדיין כמעט לא מדברים ומהצד שלי זה רק "כן/לא/אולי/היי/ביי" וזהו.
כנראה בימים הקרובים יהיה לי את המפגש הדפוק הזה עם הפסיכולוג הזה...נראה מה יהיה הלאה..
בנתיים, אני בעצמי לא יודעת מה יהיה.
הזמן יעשה את שלו..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
