התחלה חדשה-סיפור בהמשכים

-תראי, את מכירה אותי. זה לא שקשה לי להתחבר לאחרים. זה פשוט שמאז האונס אני לא ממש מסוגלת להפתח לאנשים ולהיות כנה איתם. ועם עומרי ואורלי זה אחרת. אני חושבת שזה בגלל שהם ראו אותי ברגעים הכי פגיעים שלי, אז לא ממש הייתה לי בחירה אלא להתחבר אליהם ולהפתח אליהם. אם את זוכרת ממש פחדתי מזה. בקיצור זה הכל שונה איתם.

-שני, אני מבינה. אבל זה בית ספר חדש. את לא יכולה לצפות מעומרי ואורלי להיות עמודי התווך שלך פה. הרי בסך הכל גם להם יש חיים משלהם, חיי חברה משלהם ועם כמה שהם רוצים, הם לא יכולים להיות כל הזמן רק איתך.

-זה הדבר שאני הכי מפחדת לחשוב עליו. כי תחשבי שעכשיו עם שחר אין לי חיי חברנ. והם היחידים שיודעיםעליו. אני אבודה בלעדיהם.

אני ואמא ישבנו בבית החולים, מחכים לאולטרא-סאונד שלה. היא הגיעה לקו חצי השנה, ועשתה בדיקה תקופתית. הולכת להיות לי אחות קטנה. לשחר הולכת להיות דודה יותר קטנה ממנו. זה מצחיק. 

-התינוקת גדלה באופן בריא. אני מציעה לך לצרוך יותר מוצרי חלב. אני יודעת שאת לא מעריצה גדולה שלהם, אבל זה חשוב.   הרופאה העבירה לאמא תדריך אחרון בקשר לתינוקת ולהתנהגות במשך ההיריון. לאחרשסיימה, פנתה אלי.   אז מה שלום האמא הצעירה? עברת את השוק הראשוני?

-קצת, כן. עדיין קשה לי להתמודד עם החיתולים, אבל זה משהו שמגיע עם הזמן.   החזקתי את שחר בידיים, מלווה בבקבוק חלב חם שחיממתי לא מזמן בחדר האחיות. הוא עצם את עיניו, שלח את ידיו למעלה וכיווץ אותן מספר פעמים בזמן שינק בהנאה מהאוכל החמים.

-טוב, דוקטור תמיר, אני מודה לך מאוד. אם רק תוכלי להגיד לי, באיזה תאריך בערך אני הולכת ללדת? אני יודעת שפעם קודמת זה היה מאוד לא חד-משמעי.

-אנחנו מצפים שהלידה תקרה בסביבות ה-21 בפברואר. לפי קצב ההתפתחות שלה, ולפי המצב הבריאותי שלך הכל נראה תקין והלידה צריכה לעבור ללא כל תקלות. בעזרת השם.    היא חייכה.

היא הייתהנשואה. היא הייתה דתייה. לא מהדתיות שאתם חושבים עליהם. היא הלכה במכנסיים, רחבים. את ראשה כיסתה מטפחת צרה יחסית בצבעים צבעוניים. היא לא הייתה רופאה קונוונציונלית וגם לא דתייה קונוונציונלית. אבל זה רק נתן לי ולאמא את הביטחון בה. היא הבינה אותנו. היא עשתה הרבה בשבילנו. היא הייתה אישה מדהימה.

יצאנו מחדרה, צעדנו לעבר המעליות. התחלתי להעז להעלות את השאלה אותה חיכיתי לשאול כל כך הרבה זמן.

-אז... אז מה יהיה עכשיו עם שני תינוקות? אני מתכוונת, נביא לקטנה מטפלת חדשה? נשאיר אחד מהם אצל סבתא? אחרי שלושה חודשים את תהיי חייבת לחזור לעבודה.

-אני לא יודעת שני. אני באמת לא יודעת. אני עייפה מדי בשביל לחשוב על זה. אני ואבא נחליט על זה.

-את יודעת אני משתדלת לא לעצבן אותך וכל זה, אבל שחר הוא ה.. הבן שלי. הייתי רוצה לדעת מה הולך להיות איתו כשתיוולד לי אחות. כשאני אחזור הביתה מהבית ספר אני אצטרך לשמור עליה?

היה לי קה לחשוב על זה. תמיד רציתי אחות קטנה. אמרתי שאני אהיה האחות הכי טובה שאוכל! אבל יש לי ילד עכשיו. מן הסתם אני אעניק לן את רוב תשומת הלב שלי, אם לא את כולה. ואני לא יודעת איך אני אתמודד עם שני תינוקות צורחים לבד. ולהאכיל אותם בזמן ולחתל אותם בזמן ולקלח אותם ולהשכיב אותם לישון. וואו! איך אמהות לתאומים מתמודדות?

-שני. אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו! בסדר? זה לא מתאים. אני ואבא נחליט. אם נראה לנכון לשתף אותך, נעשה את זה. בסדר? יופי.

הגענו לקומת הקרקע וצעדנו שתינו בהליכתנו הדומה לכיוון חניון בית החולים.

 -אור! בואי שניה. אני צריך שתעזרי לי.   עומרי צעק מחדרו לחדרה של אורלי.

היא הופיעה בפתח חדרו הצבוע בכחול עמוק. לועסת מסטיק. היא נשענה על הדלת ושילבה את ידיה. היא לבשה חולצה גזורהבצווארון ובשרוולים, מכנסיים קצרים. מכוסה כולה בצבעי גואש, היא ניגבה את ידיה על חולצה.

-מה עכשיו? לא סיימתי לבנות את הפעולה ואני צריכה שהיא תהיה מוכנה תוך שעה. דבר!

עומרי החזיק שני קולבים עם חולצות מכופתרות. אחת שחורה ואחת תכולה. 

-מה ללבוש? אני נפגש היום עם מיכאל. אני לוקח אותו ל"כרמא".

הבעת התפעלות הופיעה על פניה של אורלי והיא חייכה.

-אז זה רשמי? לאחי הקטן יש חבר ראשון?סחטיין עונרי. מגיע לך! הוא נראה בחור טוב.

-זה לא רשמי. זה רק דייט רביעי שלנו. נו אל תחפרי עכשיו על זה. אני ממהר. שחור או תכלת?

-שחור תמיד עושה לך טוב.   היא הרצינה לפתע.    מתי אתה מספר לאמא ואבא?

-אני לא יודע, טוב? את חייבת להפסיק לשאול אותי את זה. זה מלחיץ. כשזה יהיה רציני באמת אני אספר להם על הכל. טוב אני ממשיך להתארגן. את צריכה טרמפ לשבט?

-אני אשמח. דבר איתי עשר דקות לפני שאתה יוצא.

עומרי התלבש והביט בעצמו במראה. הואשינה תנוחות ללא הפקה. ידדים בכיסים, ידיים שלובות. רגליים מפוסקות, רגל אחת קדימה. זה הרגיש לו כל כך לא טבעי. 

הוא חייך לעצמו במראה.

-נחמד. לא רע בכלל. אור!! אני יוצא עוד עשר דקות! יאללה!!

הם ישבו במכונית, כאשר הבסים הרועמים של המוזיקה הבלקנית דופקים באוזניהם. עומרי החנה את המכונית. אורלי נתנה לו נשיקה על הלחי ויצאה.

-בהצלחה.   היא חייכה ופנתה ללכת.

עומרי לקח נשימהעמוקה, עשה פרסה ונסע לכיוון ביתו של מיכאל. לפתע צלצל הטלפון בדיבורית. עומרי הציץ לעבר המסך וראה תמונה של שני מחזיקה את שחר בחיוך ענק. הוא לחץ על כפתור המענה.

אני צירכה שמישהו יהיה איתי עכשיו. הצצתי לעבר השעון שבמטבח. ארבע וחצי. אורלי בטח מתחילה פעולה עוד שניה. עומרי בטוח ירצה לבוא. הוא מת לבלות עוד קצת זמן איתי ועם שחר. התקשרתי אליו. הטלפון צפצץ ארבע פעמים עד שהוא ענה.

-מה המצב מותק?   שמעתי מאחוריו רעש.

-הכל טוב. מה זה איפה אתה?

-בדרך לקריית יובל. 

-מה אתה עושה שם?

-אני אוסף משהי. יש לי דייט היום.   שמעתי אתהחיוך שלו. מזמן לא הייתה לו משהי.

-וואלה? מי זאת?

-את לא מכירה אותה. אחת שקוראים לה... מיכל.

-וואלה.. מגניב. תהנו לכם. תספר לי אחר כך איך היה. אה, ובהצלחה איתה!

-תודה. ואני אספר. תהני בבית עם שחר.

ניתקתי. כולם בחוץ. כולם עושים משהו. רק אני פה. הבטחתי לעצמי לא להכנע ליאוש. אז הדלקתי את המחשב וראיתי איזה סרט כל כך טיפשי שנרדמתי באמצע. ישנתיאולי חצי שעה, עד שהבכי העיר אותי.

אני כל כך שונא לשקר לה. הוא חשב והניד בראשו. היא תמיד הייתה כנה איתי. וזה אוכל אותי שאני לא יכול לספר לה. לפחות לא עד שזה יהיה רשמי. טוב, לפחות יש לי את אורלי לצדי.

הוא החנה את המכונית במקביל למדרכה, יצא מהאוטו, נשען עליו ונעמד בידייםשלובות וברגליים שלובות. הוא כל כך התפתה להוציא סיגריה, אבל ידע שמיכאל שונא שהוא מעשן. 

הוא ראה את האור בחדר המדרגות בבנין נדלק, וכמו האור, דלקה אצלו בלב התרגשות קטנה. מיכאל יצא מהבניין לבוש בחולצת פולו פשוטה ובמכנסי דגמ"ח. הם התחבקו חיבוק חטוף, נכנסו למכונית ונסעו.

יצא לי פרק קצת מוזר. אפילו לטעמי.

כתבתיאותו במשך משהו כמו 11 שעות. :)

אבל אני מקווה שתיהנו.

תותי.