אני גיבורת הסיפור בעולם של עצמי.
אבל לעומת מה שקורה בסרטים או רומנים, בסיפור האהבה שלי אין את הרומנטיקה של אחרי.
תיכננו ללכת יד ביד, לעבור מסעות ותלאות ביחד בעוד שבמציאות כשהגענו לגבעה הראשונה לפני ההרים הגדולים הוא החליט ללכת.
הוא סובב אליי את הגב ומאז לא הסתכל לאחור.
הוא עושה את הרושם שמעולם לא התחבט בפרידה הזו בבית, עם עצמו.
האהבה מתה, היא יושבת קפואה בצד בפגישות השבועיות שלנו, מרסקת אותי לרסיסים קטנים בשעות הערב.
וזה כאילו היא מעולם לא ביקרה וליטפה, העבירה את הלילות יחד איתי ותיכננה את העתיד המשותף שלנו יחד-ממש אפילו בשבוע כשהחליטה ללכת.
מה שכואב זה שזה היה פתאומי, כמו פלסטר שמורידים לך בבת אחת בלי שאתה מצפה לזה ותולש לך המון שיערות באיזור רגיש.
אחרכך הכל פועם מכאב ורגיש ואדום ואתה לא מפסיק לבכות מכאב, ואחרי כמה זמן זה עובר.. מידי פעם מישהו עובר ובוהה ולפעמים יש כאלו שמעיזים לגעת.

עכשיו זה כבר לא כואב, אבל האהבה הקפואה שמביטה בי בפגישות השבועיות לפעמים מעקצצת ומכאיבה בשעות הערב, מזכירה את הלילות המלטפים ואת הימים שבהם יכולתי להסתכל עליו ולדעת שלעולם לא ילך.
אלו היו הימים שבהם הרשתי לעצמי לחשוב שקווי הגוף והאישיות שלו מתמזגים ביחד למן ישות מושלמת שמשלימה את כל מה שחסר בחיי.
ועכשיו נותרתי עם האיזור הרגיש הזה, פועם וכואב אבל לא כמו בהתחלה. וכל יום זה משתפר, לפעמים צעד קדימה וכשמתראים, צעד אחורה.

אבל אני סומכת על עצמי, וסומכת על היכולת שלי להגיע לנקודה שבה אסתכל אחורה וכל זה יהיה רק זכרון מתוק שהשאיר בי טעם לעוד.