מה אני אמורה לעשות? איך אני אמורה לטפל עם זה?
קודם כל אני אסביר. אני והחברה הכי טובה שלי - שבמקרה שכנה שלי - כל הזמן משחקות משחקים שונים ומשונים, כי אתם מבינים, לשנינו יש דימיון גדול - ואם מותר לי להעיר - שלי הרבה יותר מגוון.
לאחרונה, מאז שהתחלתי להביא חברה אחרת לביתי לעיתים תחופות - רבנו מלא. אבל ריבים כאלה קטנים, כמו שהייתם מצפים שיהיו. זה לא הפריע לי.
אבל היו שני ריבים גדולים.
אחד לפני חודש וחצי, בגלל שכעסתי על החברה שהבאתי הביתה כל הזמן, (ואתם מבינים, הן התחברו ונעשו ידידות) אמרתי לה, שאם לא תפסיק לדבר עם חברתי לשעבר ולשחק איתה - או, במילים אחרות, להפסיק ליהיות חברה שלה - אני לא אהיה חברה שלה יותר. זה התגלגל לכך שכשבאתי יום אחד לבקש סליחה, היא לא התייחסה אלי יפה ואמרה 'חשבתי שאת לא רוצה להיות חברה שלי אם אני חברה שלה' ואני נפגעתי ואמרתי שמהצד שלי לא תקבלי עוד נסיונות לבקש סליחה.
היא מצידה, באה שלושה ימים - שלושה ימים - אחר כך כדי להתנצל, וקיבלתי את ההתנצלות, אבל הריבים הקטנים לא פסקו. לעומת זאת, הם דווקא נעשו לעיתים יותר קרובות, גם שהשלמתי עם החברה האחרת.
היום, יום שבת, באתי כהרגלי לקרוא לה והלכנו יחד לביתי, סגרנו את הדלת והתחלנו להעלות רעיינות למשחקים - היא הציעה תינוקת שמפריעה לכולם ואני הצעתי תוכנית טלוויזיה - ובסוף שילבנו את שני המשחקים ואמרנו שהיינו שחקניות טלוייזיה מפורסמות והשתתפנו בתוכנית טלוויזיה שהיא גילמה תפקיד של תינוקת מתפרעת והוספנו לו את הפרט האהוב עלינו - כוחות קסמים. אך כשעמדנו להתחיל לשחק - נדמה לי שהריב התחיל ככה - היא שאלה אותי אם אפשר טישו ועניתי לה:"לכי לשרותים אין לי טישו כאן, או רדי ותשאלי את אמא שלי אם אפשר טישו. אני עסוקה." היא כמובן שמעה את העוקץ בקול שלי - מאז ומעולם היתה יתר על המידה ביישנית ולא אהבה לשאול את אמא שלי דברים, כי אבא שלי עובד בבית ואמא שלי - טוב, אני בקושי רואה אותה בימים רגילים ובשבת היא תמיד קוראת או עורכת את השולחן(אנחנו דתיים), אז היא בקושי מכירה אותה.
והיא ענתה:"מה עם הטישו שעל השולחן?"
ואני אמרתי:"הוא ריק, והטישו היחיד שבתוכו משומש."
אני לא זוכרת כל כך - ככה זה בדרך כלל עם ריבים, ובמיוחד קטטות רציניות - אבל אנחנו התחלנו לצעוק, ובסוף היא הזכירה את הריב על החברה שלי - וזה עבר את הגבולות של שתינו. היא פתחה את דלת הזכוכית של הספריה - החדר שבו שיחקנו, כי הוא צמוד לחדר שלי, ויש בו את כל המשחקים - סגרה את הדלת בפרצוף שלי, ולפני שהספיקה לצאת פתחתי את הדלת וצעקתי לה אל תחזרי מעצבנת - לא העזתי לבטא קללות אמיתיות, אמא שלי היתה בבית, והיא בת חמישים ושתיים, זה היה נותן לה התקף לב - וזהו. עכשו ערב, מנסה לשכוח - אבל אני חייבת לכתוב את זה איפושהו,ובחרתי כאן. הלוואי שמישהו באמת קורא את זה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
