בעקבות המיתון, התכנסה ישיבת ההנהלה של הבלוג הזה. (החלטנו על שלושה דברים)
ההחלטה פה אחד היתה שהסיפור בהמשכים "בדרך הנכונה לסדום" ירד.
במקום זה, יעלו לאתר סיפורים קצרים ולא סיפורים בהמשכים.
עמכם הסליחה.
אזהרה! הסיפור הבא מכיל תכנים קשים לקריאה ולא מומלץ לקרוא אותו!
מרלין
הקור מקפיא העצמות, כאילו קיבל מנדט משלו על הצריף. הקיפאון העמוק, החודר. רוח שורקת מאיימת להפיל את קירות הקש הדקיקות. וטפטוף המים הבלתי פוסק, מנסה לכבוש את האדמה המושלגת. כאילו הקור רוצה להוכיח לכולם שהוא זה ששולט על פני הארץ ואף אחד לא יעמוד בפניו. עצמותיו של איש זקן מתעטפות בבד דק בעודו לוגם את כוס התה החם. מנסה להיאחז בכל שבב של חום. אשתו. באה בימים. נצמדת אליו עם שמיכה גדולה יותר. רוצה לתת תקווה. אבל הם יודעים. הם יודעים שזה יעבור. החורף זאת תקופה קשה במעמקי סיביר. בצריף עלוב. רעוע למראה. אין ריח במקום כזה. רק קור. "אנשים בודדים גרים כאן", אומרים תושבי הערים הגדולות. אבל מה הם יודעים על בדידות או חיים.
זוג מבוגר מתחבקים בקור, מראים לעולם שהאהבה מנצחת הכל.
"הגג מתחיל לדלוף" אומרת ג'יזל, האישה. מחבקת את בעלה בכח חזק יותר. כאילו עוצמת החיבוק תתקן את הגג. בעלה, ניקולאי, מתנחם בחיבוקה ופותח עייני ארנב מפוחדות. "זה לא בסדר" אומר, ספק לעצמו, ספק לה. מבט של חשש ואי ידיעה עולה על פניהם. רוצים הם לזוז, לטפל, לסדר. אך הקור משתק אותם למקומם. כל צעד מחוץ לכיסא שעליו הם יושבים מלווה בדקירות נוראיות של קור. אין יכולת לטפל. חוסר אונים ברור מבעבע בלבבם של ג'יזל וניקולאי. יושבים הם במרכז החדר ורואים איך הגג דולף, בלי יכולת לעשות משהוא. בעודם מקווים לטוב, מקבלים הזוג האוהב פרץ אדיר של רוח, רוח קרה. רוח שהחליטה שהיא מקבלת חיים משל עצמה. לא עוד רוח שבאה ועוברת, לא עוד רוח שאנשים מתייחסים אליה בזלזול. אלא רוח גאה, כזאת שרוצה להישאר. ג'יזל ממשיכה להיאחז בניקולאי בעלה והרגשה של פחד גדול מלווה אותה, "מה יקרה עכשיו?" שואלת. בקול של ייאוש והשלמה עם גורל עונה ניקולאי "אני לא יודע ג'יזל, אני לא יודע". הצריף עף בבת אחת לתוך הסערה, ורק ג'יזל וניקולאי נשארו על הקרקע. יושבים על כסא באמצע מדבר של שלג. הקור. אוי הקור. ג'יזל מתחילה להכחיל, שפתיה מאבדות הרגשה. היא ובעלה נצמדים חזק יותר ובעלה מחבק את כתפה, פתאום הוא מרגיש חום, משהוא מחמם את ידו, לא אכפת לו מה זה, הוא נצמד אל זה בכל הכח. החום מרפא אותו. הוא מציץ לעבר ידו ורואה שכולה אדומה. כנראה שג'יזל נפצעה. לא אכפת לו, הוא כבר לא יכול לחשוב, הוא זקוק לחום. ניקולאי מתחיל לחפור בנקודה שהוא הרגיש בה חום. דוחף את היד, מגרד, נוגע. מרגיש את החום הנעים, המוכר, החום שנותן תקווה. החום לאט לאט נגמר והוא מתחיל לחפור למטה יותר. צריך להיזהר, יש עצמות. אסור להיחתך, אסור שירד לו דם משל עצמו. כעבור דקה החום נגמר, אשתו כבר לא חמה יותר, פניה בצבע השלג. ולאט לאט גם פניו...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
