zovich plase

פרק א

"אני כאן!!" צעקתי, בעודי לוגמת את טיפת הקפה האחרונה. הבוס התקרב אלי והעביר לי מסמכים לתיוק, הוא היה פשוט יכול להשאיר לי אותם על השולחן. אבל כזה הוא, מציק. למעשה הוא ממש בוס טוב, לפחות יחסית לשאר האנשים שעבדתי איתם. הוא הסתכל עלי במבט מוזר שלא אמר כלום ושאל "למה יש לי תחושה שאת כל הזמן נמצאת בהפסקות קפה?" עניתי שכנראה התפקיד של בוס הוא לחשוב ככה. הוא לא ענה וחזר למשרדו ואני חזרתי לעבודת התיוק המשעממת שלי. ככל עבודות הפקידות גם אני נמצאת בבניין אפור בעיר גדולה. חיה בתירוץ ש"זה רק משהוא זמני" וש"אני לומדת במקביל" או משהוא כזה. לא למדתי במקביל, ככה שגם התירוצים לא יעזרו לי. בין מסמך למסמך הסתכלתי על השעון וחיכיתי לשעה ארבע בצהריים. כבר דמיינתי בראשי איך אני נפגשת עם חברה טובה שלי ומקנאה על שיש לה הכל, בית, משפחה, בעל וילדים... החלום האמריקאי בפשטותו. השעה ארבע הגיעה ויצאתי מהמשרד הקטנטן שלי. הולכת במסדרונות הירוקים לעבר הדלת בסופם. כי מישהוא פעם חשב שלהדביק שטיח ירוק לקיר זה ממש מגניב. אחרי שירדתי את כל ארבעת הקומות ברגל וחציתי את הכביש לקראת תחנת האוטובוס הגעתי להחלטה שאולי היה כדאי לי להישאר לשעות נוספות. כי אני צריכה את הכסף, למעשה תמיד צריכים את הכסף, אז גם אני צריכה. בתחנת אוטובוס אין מה לעשות חוץ מלבהות בכלום, ממש כמו שחבורת חתולים בוהה בסטייק שמתנופנף מולם. מדי פעם איזה תמהוני גבוהה מגיע ושואל את אותה השאלה "קו 55 עבר??" או איזה סבא שמהנהן בראשו ברגע שהוא רואה אותך. למעשה, ככה הכרתי את ניר. בחורף גשום וקר, כשאי אפשר היה להימנע משיחה על מזג האוויר. עד עכשיו אני חושבת שזה תפקידו של החורף. לדבר עליו. אני זוכרת שישבתי ככה לפני כמה שנים, אחרי חודשים שנסענו ביחד ולא החלפנו מילה. כשהוא עמד לידי ואמר "קר, הא". מדהים מה יכול להתפתח ממשפט כזה. כמה אהבתי אותו, שקט כזה, עשה תואר בפילוסופיה מודרנית או משהוא. רק חבל שהבן זונה בגד בי.. בסוף עליתי על האוטובוס לעבר יום שגם אני לא ידעתי מה עומד בסופו...