תצפיתנית. מילה פשוטה לחלוטין עם משמעות כל כך גדולה.
אף אחד לא יודע או מאמין על משמעות התפקיד המטורף הזה שנופל על כתפייהן של ילדות בנות 18 שעוד לא הספיקו להגיד "צבא" וכבר חוות על בשרן את המשמעות האמיתית שמאחורי המילה.
אותו תפקיד שכביכול אנשים רואים בו בדיחה מהלכת שהצבא לא יודע מה לעשות איתה. התפקיד שהורס לכל ילדה את השירות הצבאי וככל הנראה גם חלק נכבד מהגוף שלהן- העיניים.
ההשמצה הזאת שהולכת ונשנית לאורך השנים המעטות שהתפקיד קיים, מעולם לא דאכה ואף לא לרגע, וזאת משום שאף אחד מעולם לא טרח לבדוק מה עומד מאחורי התפקיד הזה, את משמעותו ומי בעצם ממלא את יעודו של התפקיד. צר לי לבשר לכם אנשים יקרים, כל זה נובע מתוך בורות בלבד.
כנ"ל אותם אנשים "בורים" שבחרו להתעלם מהעובדה שתצפיתניות הן בעצם השומר הטוב ביותר שהמדינה יכלה להציב לה, הם אותם אנשים שגרמו לי להיות בורה בעצמי ולראות בתפקיד הזה הדבר הכי גרוע שיכל לקרות לי, ונתקעתי איתו לשנתיים הקרובות.
אז בואו ותנו לי הזדמנות להציג בפניכם את התפקיד המשמעותי ביותר והטוב ביותר שיכולתי להגיע אליו. תצפיתנית, העיניים של המדינה, שומרת הגבול המקופח, זה התפקיד העיקרי לבנות שיכול להביא אותן למימוש עצמי מלבד לוחמות שמעולם לא הורדתי מערכן.
בנות יקרות, אל תפחדו להגיע לתפקיד הזה, אל תבהלו מדברים שאחרים אומרים לכן, אל תטעו לרגע, הוא קשה ולעולם לא אכחיש, אבל הוא התפקיד הטוב ביותר שבחורה יכולה להגיע אליו ולמצות את עצמה ואת השנתיים שלה בצבא, ומי יתן גם יותר מזה.
בתחילת דרכי, ניסיתי דרכים רבות רק כדי לצאת מהתפקיד, רק לא להיות חלק מזה. כשהבנתי שהסיכויים שלי לא מוצלחים במיוחד, החלטתי בלב שלם שאני נותנת הכל, לא משנה לאן הגעתי. במהלך הטירונות המפרכת והקורס הטוחן האלו, הבנתי סוף סוף את משמעות התפקיד, אותו תפקיד שכל כך התנגדתי לו. לשמור על המדינה, לשמור על החברים שלי, אותם לוחמים שישבו איתי שניה לפני כן ולראות אותם פתאום בשטח בידיעה שרק את יכולה לראות אם משהו מסוכן יכול לקרות להם. לשמור על החיים של אלה שאת אוהבת יותר מכל. הפחד הגדול ביותר שלי הוא שאותם חברים יקרים שלי יפגעו בזמן פעולה, ולא הפחד מאשמה, הפחד לאבד את האנשים הכי קרובים אליי, שמעבירים לי משמרות שלמות, ששומרים עליי כשאני זאת שישנה. עליהם אני מפחדת. התפקיד דורש הרבה, ואני מוכנה לתת הכל רק כדי לדעת שאני עושה אותו לא ב-100% אלא 1,000,000%.
האנשים היחידים שיודעים באמת את משמעות התפקיד ולעיתים מעריכים אותו אף יותר ממך, הם לוחמים, קצינים מעטים שעובדים איתן, והתצפיתניות עצמן. רק אנחנו, אותם חברה מעטים יודעים עד כמה התפקיד הזה חשוב. לא סתם יש דבר הנקרא "אחוות התצפיתניות", תצפיתניות הן תמיד אחת לשניה, החברות הכי טובות שכל אחת יכולה לבקש, אלה שידאגו לך בכל מצב, אלה שישארו יותר שעות בתצפית אם לא תרגישי טוב, אלה שישארו שבת רק בשביל הכיף להיות עם החברות שלהן, אלה שגם בימים שלהן בבית יבואו לבקר אותך ולהביא לך דברים שאת אוהבת, היחידות שיבינו אותך בלי שתוציאי אף מילה. אלה חברות אמת. אלה שיהיו איתך באש ובמים, בבכי ובצחוק, בכעס וברגעים של שלווה. אותן תצפיתניות שאף אחד לא מעריך.
כל אותן שעות שאתן יושבות יחד ומעבירות בכל דרך אפשרית רק כדי שתוכלו סוף סוף להוריד את העיניים מהמסך, הן אותן שעות בהן את מכירה את אותן בנות יקרות בצורה הטובה ביותר.
אמנם אי אפשר להוריד את העיניים מהמסך במשך כמה שעות, אמנם אלו שעות שעוברות מאוד לאט ואמנם את לא יכולה לדעת מי יושב לידך מלבד בעזרת השמיעה. אבל יש לכך יתרונות רבים. את לומדת להכיר כל אחד ואת הקול שלו, לומדת לזהות לפי הליכה מי נכנס ומי יוצא, מי בא להפתיע אותך ומי עומד ללכת, מפתחת ראייה מרחבית שרק תצפיתניות יכולות לפתח, ואפילו כשאת כבר לא בתצפית, את לא מסוגלת להוריד את העיניים מהטלוויזיה ובכל זאת מצליחה לפתח שיחות ולהיות מספיק מרוכזת כדי להבין מה הולך בטלוויזיה ובשיחה. אלה אותם יתרונות שרק אנחנו, תצפיתניות, מסוגלות לרכוש.
אז בנות יקרות, באתי בניסיון לתקן את האבל שנעשה, בתקווה שחלקכן תבינו מעט יותר ואולי אשנה לכן את דרך ההסתכלות על הצבא בכלל ועל התפקיד בפרט.
התפקיד דורש הרבה משמעת ומחוייבות והוא אינו פשוט כלל, אך הוא הדבר המעניין ביותר והממצה ביותר!
אל תפחדו כשתקבלו את ההודעה שנבחרתן להיות תצפיתניות, תסתכלו קדימה ותהיו גאות! אתן לא תצטערו לרגע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
lior^.^