אפעם לא חשבתי שאפשר להיות כלכך מבולבלת וחסרת אוניםנשברתי סופית, זה קשה
קשה מאוד!
אני לעולם לא חשבתי שהם יקחו ממני כלכך הרבה כוחות ולא רק פיזיים, יותר נפשיים מפיזיים
כבר תקופה אני מסתובבת עם הרגשה לא טובה, לא נכונה
כאילו אני סתם מבזבזת זמן... לא באמת שלמה עם ההחלטה שלי
אולי זה באמת לא בשבילי
היום דיברתי עם כמה אנשים שהם הרבה יותר חכמים ממני, וגם בעלי ניסיון רב יותר ממני
הם גם אמרו לי לפרוש, "מה יתן לך להמשיך ללמוד שם אם לא טוב לך?"
תכלס, לא הקושי מדבר כמו החוסר חשק להמשיך שם
כמה שאני מנסה לגרום להם להבין דברים פשוטים, הם ממשיכים ללכת עם הראש בקיר, למרות שהם מודעים שהמערכת דפוקה הם ממשיכים, לא מנסים להתגמש או לשפר
אני לא מרגישה רצון להמשיך בכזה מקום
מה שווה לי בכלל כל ההשקעה שלי שם, אם בסוף אני לא יעסוק בזה...?
אמא לא ממש יודעת מה להגיד לי, כעיקרון היא נותנת לי "יד חופשיה", היא רק אומרת "תעשי מה שטוב לך ומה שאת חושבת"
לפעמים זה יותר מתסכל מנקיטת עמדה נגדית
לפחות תביעי עמדה, דעה... כלום, 'מה שאני חושבת'
אני חושבת שאני אשמח לעזרה, יד מכוונת או עידוד גם התנגדות תתקבל, אבל משהו T_T
חשבתי אולי לקחת הפסקה למשך שנה, מצד שני הזמן עובר והשעון מתקתק, הוא לא מחכה לי.
אחותי אומרת ש"הורדתי לה את כל האוויר מהבלון" בגלל שאני חושבת על 'הפסקה'
"כלכך התגאתי בך שישר הלכת ללמוד, עכשיו את אשכרה פיצצת לי את הבלון בפנים"
מצטערת, אבל לפעמים אני אמורה גם להתחשב בעצמי... אחרי הכל אלו החיים שלי ואני עוברת הכל כאן, את בסה"כ צופה מהצד, את לא עוברת את כל הקושי הזה...
"סופסוף מישהו מהמשפחה הלך ללמוד תואר, רק אל תעשי את הטעות של להפסיק באמצע, כבר יש לנו כאלה במשפחה, ומה נשאר להם? כלום, נשארו בלי תואר ועם ילדים" כנראה אני הולכת לפוצץ להרבה אנשים את החלומות
אולי אין זמן להפסקה... אולי צריך לעצום עיניים, לבלוע למרות הקושי, לחייך ולהמשיך איפה שאני, מאותה נקודה בדיוק
בלי פרישות בלי העברות ובלי תלונות
ואם אני סתם קטנונית... ואם אח"כ אני אתחרט
לפרוש יותר קל מלחזור...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
♥loly♥