חיוך

יפה הדף עריכה החדש. אולי הגיע הזמן שאני אפסיק לעדכן פעם בחצי שנה.

אני מתחילה לכתוב את הפוסט הזה משום סיבה. אין לי באמת על מה לכתוב.

אני פשוט משועממת. הייתי כל היום בבית, נכנסתי לפייסבוק כל כך הרבה פעמיים ויצאתי ממנו, ישנתי, אכלתי, קראתי ספר, קראתי עיתון, ישנתי עוד שעה, אכלתי שוב, ראיתי פרק של איך פגשתי את אמא ואז עוד שניים של 90210 ואז נגמרו לי תחומי החיים ותחומי העניין.

נותרתי חסרת מעש. והעובדה שהחבר המכוער שלי תקוע עכשיו בפולין ממש שואתית. לא כי הוא באושוויץ וכואב לי הלב עליו כי אני יודעת שזה קשה לו.

כי זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאני באמת מתגעגעת למישהו וקשה לי להתמודד עם זה.

אז עניתי לו לאינבוקס, בשלוש הודעות שונות. סתם כי היה לי הרבה מה להגיד לו ולא הייתה לי דרך אחרת (אני פרסייה - סמסים וטלפונים לחו"ל לא באים בחשבון) אבל הוא כמובן מסייר לו בביתי כנסת או במחנות השמדה בפולין והוא לא כ"כ יכול להיכנס לפייסבוק כמו מושפע חיים ולבדוק מה החברה הנודניקית אמרה לו הפעם. רק אני כאן בארץ, מושפעת חסרת חיים וכלום לא קורה פה אפילו האירנאים הפסיקו לאיים עלינו לרגע.

פעם ראשונה שמשעמם לי במדינה. ואין לי כוח ללכת לחברות כי יש לי שעורה בעין ובא לי למות.

ובעצם אין לי חברות, כי הם גרות רחוק (10 דקות ממני) וצריך לסוע באוטובוס וממש נוח לי לשבת בבית בלי חזייה. לשיים חזייה זה חתיכת סיפור מהתחת עכשיו וגם קר בשביל להתפשט אבל לא מספיק קר לי בשביל שאני אגרוב גרביים.

ואני יושבת בבית יום שלם כמו כדור קובה מתגלגלת לי מהמטבח למחשב, לספר, למיטה. צועקת כל 6 דקות על השעון "אמא עזבי אותי אני חולה!!!"

או "אבא חאלס לחפור 5 דקות ואני באה לערוך שולחן"

"אני לא רעבהההה!!!!!!!"

ואז מישהו נזכר שאני קיימת ומתקשרים אליי וכולי צוהלת !! אבל אני עונה "אני הולכת למות, זהו זה הסוף שלי, אני רואה את האור"

אנשים מתחילים להתייחס לעובדה שאני לא אומרת "הלו?" בתחילת שיחה כחוסר נימוס. חבל שזה ככה.

כי לדעתי, להתחיל שיחה בהלו ומה קורה ומה נשמע ורק אח"כ לדרוש את מה שרצית שזאת תכלס הסיבה היחידה ליצירת הקשר הטכנולוגי - זה חוסר נימוס וצביעות. ואם מתחילים שיחה ישר במה שיש להגיד אז הכול בסדר. אין צביעות. אין משחקים מסביב. הכול דוגרי כמו שצריך.

אבל לאף אחד אין באמת כוח אליי. כי אני מעצבנת...אז השיחה לא מרתקת במיוחד. ואני לא מפסיקה לדבר על דברים שמעניינים רק אותי.

וכל מה שמעסיק אותי זה אם ללמוד לאזרחות היום? או שאני אדחה את זה למחר?

אין לי מה לעשות ואני סתם מבזבזת את הזמן, אבל ללמוד לאזרחות?! לא ! יומיים ללמוד למבחן!? מה אין לי מה לעשות בחיים?!

ואז אני מתאכזבת שקיבלתי 85 בספרות. סליחה באמת שלא היו דימויים בשיר הזה ודרשת ממני לכתוב אותם. איכסה מגעילה.

ואז אני כבר מתייסרת מהגעגועים שלי ומחליטה לסטות קצת מהגנים הפרסיים שלי ולשלוח לו סמס.

כי אין לי משהו אחר לעשות ואני צריכה את התשומת לב שלו. אז אני שולחת סמס שמתאמץ להיות לא רכרוכי "שבת שלום יהודון שלי"

והוא מחזיר סמס רכרוכי בחזרה. וזה עושה לי טוב על הלב ואני מחייכת לעצמי.

אבל אני לא אספר לאף אחד שככה הגבתי, כי זה כ"כ לא אני. ואני לא אשתנה ואני תמיד אהיה אדישה לדברים האלה.

והוא מבטיח שהוא יתקשר יותר מאוחר וכולי מאושרת. כי שאני הייתי בפולין שלחתי לו 2 סמסים בקושי.

ואיזה חמוד? שיחת טלפון מחו"ל? אליי!? ולא לאמא!?

או אליי בנוסף לאמא?! אושר עילאי !!!

ובטח שוב הוא יגיד לי כמה שבכלל לא קר לו ושהוא היה אתמול עם חולצה קצרה כל היום, אבל לאמא שלו הוא יגיד כמה דקות אחרי שהוא קופא מקור ומינוס 4 מעלות שם...ואפילו במלון קפוא ושכבר יש לו נטיפי קרח מהאף...

ובטח הוא שוב יתבכיין לי על האיקי העלוב שעשיתי לו, ואני לא אוכל להסביר שעשיתי אותו רק כי הייתי חייבת לסמן עליו טריטוריה כדי שהבלונדינית הטבעית תקלוט סוף סוף שהוא תופס ונכון שחברה שלו כונפה ועושה לו איקים כמו חייה אבל היא חברה שלו ! ואת לא! ואת לא תגעי בו  ואת לא תשלחי לו סמסים של "אוי אני כל כך מתגעגעת אלייך ואני מתה כבר לראות אותך ואיזה כיף שעוד שבוע אנחנו בפולין"

כן ממש כיף. אושר.

ושוב אבא שלי צועק עליי כי הם רוצים לעשות קידוש

יהודים מעצבנים, איכס.

ביוש 3>