אני מוצאת את עצמי פתאום שוב משתוקקת לכתוב. לעלות את מילותיי לעיניי כל. או שבעצם מזה הרבה מאוד זמן אני מרשה לעצמי לעשות זאת. לא באמת ברור לי למה זנחתי את העניין. הלא, אני מתיימרת לומר שאגדל ארצה לעסוק בתחום שמונח לי פה בין הידיים,כתיבה. אך בעצם זנחתי אותו. לא ברור לי איך יכולתי כך להזניח. הרי אני מאמינה שאדם כותב יותר ומקבל יותר ביקורות על כתיבתו, רק כך הוא יכול באמת לפתח אותה. אמנם אני יכולה לנסות להאשים את חיי הצבא בכך, שהם מדכאים בך כל חוש יצירתי. אך בעצם זהו רק תירוץ לעצמי. העיקר שאני מוצאת את עצמי שוב כותבת, עכשיו שאני שוב עמוק בתוך האזרחות, ועוד עובדת לי בחנות ספרים שבכלל מחברת אותי לערך המילה הכתובה. אני באמת יכולה לחזור לזה. אני יודעת שאני לא רוצה להפסיק לכתוב. התחושה הזו אפילו התחזקה אצלי בעקבות העובדה שעברתי על הבלוג, קראתי דברים מפעם. זה כיף שאפשר לעבור על הכתוב, להיזכר בנוסטלגיות ואף לתהות על השינוי שעברתי מאז.
אגב,
הצבא לא באמת הייתה תקופה יפה בניגוד למה שחשבתי לי בתחילת השירות. באמת שזה היה לא קל. אבל אני לא מצטערת לרגע על השירות הצבאי שלי. גם אם זה לא קל זה היה נכון. ובסופו של דבר גם שווה את זה. כי משם יש לי את החבר הנוכחי.
נ.ב.
אם יש מישהו שאני מכירה, שבמקריות קורא כאן. אנא ממך הזדהה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
