"במתלול ראיתי את קיצם. ההוה נעשה ידידותי" (לידיה רגב)

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.

ותשלח אקו שנים-עשר מרגלים לתור את זו הארץ ישרא:

"וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא יושב בה - השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין"

וישובו המרגלים לאקו ויוציאו דיבת הארץ רעה:

הנזיר: מה הלזה. כי אם הוללות ושיכר. ראי איך הלה מוציאים מרכולתם בארץ לעין כל. מעשה רחב היה לממכר עוגיות ליד זה. 

האובססיבית: וכי תהיי בארץ ימים כלילות, ותבואי בה והיא תבוא בך. ולא יהיה לך מרגוע.

האופטימטריסט: והמספר שלך יעלה. 

הפוסטראומטי: ראי נא את אשר קרה לך בשבט וואינט אוהבך. ואיך באת הפורומה ולבך נחרך סידרת לעצמך יופי של טראומה וירטואלית (ושם עוד היה מנהל...)

הפסיכולוג: ומדוע היום. ובמה לבך חפץ באמת (רמז: החיים זה לא כאן. לא באמת).  

ההיסטרי: הו הבדידות! הלא אם תיטיבי שאת ואם לא תיטיבי - לפתח חטאת רובץ.  

הנמנעת: וראיתי אותם. וחיים הם (ופחדתי מאד).

הרגרסיה: וראיתי כי מקום הוא לי לגדול בו. את יודעת שאני פורחת נהדר בתנאים כאלה.

הפרנואיד: ויבואו, ויראו פניך ויכירוך מתמול שלשום ומהריאליה. לפחות תחליפי ניק, מטומטמת.

הנחוּת: לעולם לא תשווי לחכמי ישרא. וכי אינך כזו ש. הפולניה: זה לא בשבילך, שום דבר טוב לא יצא מזה, אני אומרת לך. הבן של חנה רופא. והוא אוהב אותך. מה רע?

ויאמרו כולם פה אחד:

 "באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא, אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאוד וגם ילדי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב, והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר, והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן. לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו. הארץ ישרא אשר עברנו בה לתור אותה, ארץ אוכלת יושביה היא!" את תיפגעי! תיפגעי!

  אחרי ש הלכתי משתהה ומהססת (אני מודה שלפנים לא ידעתי שיש כאן קהילה אמיתית, ומערכות יחסים בוירטואליה ולפעמים בריאליה, וטוקבוקסים שהם פורומים קטנים. ופרשיות שמסעירות את הבלוגספירה, וטבלאות מקובלים מעליבות, וקליקות ובריתות נגד, ולחיצות ידיים מתחת לשולחן, וגם חברות, קרבת לב  ואהבה), מתקרבת לקצה, מתביישת, נמלכת בדעתי (אבל הגבתי פעמיים, לשלומית ולעוד מישהי...) תוהה אם נכון ומתאים (כמה פעמים חשבתם לפתוח בלוג ולא קרה כלום?)

 אחרי ש הכרתי את זו ש(הכל בזכותה), שלומית, מוזטל, מתקנת תיבלון, אכילס, לגמרי לבדי, הירושלמית, אמל"ש ורבים אחרים (והפכתי קוראת קבועה של מי מכם) ונבהלתי ממיס לונלי ונובמבר (בעולמי הקדום היו רוני ואור ומאבי), אחרי ש למדתי קצת את השפה, את הדרך, הדקויות, הזמן, החשיפה, האין-גבולות (שמפחיד אותי, כן). אחרי ש כרמל וייסמן הקדימה אותי. גמני רציתי לכתוב דוקטורט על ישרא, בחיי (עוד כמה שנים),

וכמו בחיים – חשבתי הרבה  על "התהליך". על מה אנחנו (אתם) בעצם עושים כאן, ומה זה משרת, כל זה (ואולי: במקום מה).

 שולחת רגל אל המים האלה

הכהים

החמימים

ונכנסת פנימה. לאט ובזהירות.

מזל טוב!  (יש לי יומולדת היום. אבל הפוסט הזה הוא לא רק תירוץ).