hell ain't a bad place to be?

חצות. השעה הטובה ביותר להתוודות.

בזמן האחרון תוקפות אותי רגשות עבר, רגשות ממנו. רגשות שאומרות לי בעצם שזה לא יסתיים.

אני לא מבין... התאהבות היא דבר נפלא. אבל למה היא לא נותנת לי להמשיך הלאה, לשכוח?

זה נחשב היסטוריה. הייתי מאוהב בו, זו הפעם הראשונה שהרגשתי משהו כלפי מישהו בכללי.

אבל למה זה מסרב לעזוב? למה כל פעם שאני בבית, יושב עם עצמי כהרגלי, זה נכנס להתקפה?

אבל כשאני איתו, בן הזוג שלי, הזמן אינו שווה יותר לדבר. כאילו כל השעונים בעולם הפסיקו לעבוד.

אני מרגיש כמו בהשפעת אלכוהול, כל כך חזק שזה מאפשר לי לשכוח מהכל. גם מאהבות נכזבות.

אבל גם כשאני נפרד ממנו, אין את הדיכאון וההקאות שבאות בעקבות האלכוהול. רק יתרונותיו.

לא בא לי שזה יגמר כשאני איתו, כל המחויבויות שלי והדאגות שלי נעלמות כאילו לא היו.

אז למה אני מרגיש כאילו רגשות ישנים מונעים התפתחות של רגשות חדשים?