אני לא נוהג להכניס אנשים לחיי הפרטיים. אבל קורה פה משהו ואני מתעלם. או במובנים פסיכולוגים משתמש במנגנון הגנה הנקרא הכחשה תוך כדי שימוש תמידי בהדחקה. אבל הסביבה סביבי לא שקטה. יש שמועות, חלק יודעים, אני בטוח בכך.
קשה לי להגיד אם אני עדיין מבולבל, כי מצד אחד אני עדיין לא עברתי את שלב הזהות הכל כך קריטי ואני מתקדם בצעדים ענקיים לסופו של שלב זה. מצד שני, בלבול נוצר כתוצאה מחוסר שיווי משקל בין האמונות, הדעות הקדומות והמסוגלות עצמית, לבין הגדרת העצמי.
אז.. לשאלתי אליכם.
האם לצאת מהארון?
-אני לא שלם עם עצמי. אני שונא את עצמי ולא מוכן להשלים עם זה.
-חיי הפכו לחיי מסטול. הזיכרון שלי נעלם קליל, עקב שימוש חוזר בהחדרת זכרונות ועובדות אל מעמקי הלא מודע.
-איני מבדיל בין טוב ורע. הגבול נגזר מזמן, הדברים הקטנים שכולם יודעים להתרחק מהם, מושכים אותי בצורה לא שגרתית.
-לחיות בסימן שאלה, אם הם יודעים ואם לא, אם זה ישנה להם ואם לא, משאיר אותי קשור לכיסא מחשמל, שכל מבט גורר לחשמל לעבור בעורקיי.
-מבחינתי, החשיבות של המילה הומו כבר נמצאת ברצפה.
-איני מפחד מהמוות יותר.
-זו יציאה מהארון מכל הסיבות הלא נכונות.
הפסיכולוגיה טוענת שיש שתי אפשרויות. האחת, להמשיך לשלב הבא ולוותר על התכונות הנמצאות בשלב זה. זאת אומרת, לחיות בחוסר זהות.
השנייה, לבחור במוות תוך מחשבה שעדיף למות מאשר לחיות בחוסר זהות.
ומצד שני... אולי אני סתם מגזים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A genius world