הוא נכנס למכונית ואיתו ריח הבושם בו נהג להתהדר ביציאות הנכחדות שעוד נשארו לנו. הוא סגר את דלת המכונית ואני נישקתי אותו כמחווה לחודשים הארוכים, שעומדים לקבל כיוון חדש במערכת היחסים בינינו.
"אז לאן נוסעים?"
חיוך היה פרוס על פניו, חיוך של שמחה ואהבה. חיוך שהרג אותי ככל שהסתכלתי עליו יותר.
"זו הפתעה. אבל כן ארמוז לך, שזה אותו מקום שכבר מזמן רצינו להגיע אליו." החזרתי לו חיוך קלוש והפניתי את מבטי לכביש.
לחצתי על דוושת הגז והמכונית החלה לזוז.
בכל יציאה שלנו, מעטות ככל שיהיו, היינו מתווכחים לאן כדאי לנסוע. איכשהו, זה תמיד היה המקום האחרון אליו תכננו להגיע ולרוב מצאנו את עצמנו שוב בביתו, מתנשקים מול סרט שמצאנו כמשעמם ביותר אחרי ששפתינו נפגשו.
"לפעמים נדמה לי, שאתה האדם הכי מסתורי עלי אדמות. ואני אוהב את זה. אני אוהב כל דבר שקשור בך"
ושוב, החיוך הכל כך מאושר, הכל כך מאוהב יצא ממנו. ואני, גוסס לי בצד, כשהלב כבר עבר לפעימה אחת בדקה והעורקים מתחילים להראות סימני מצוקה. היה נדמה לי שכל פעם שחייך, הריאות שלי התכווצו כל כך שהאוויר במכונית היה כחסר משמעות. פתחתי את החלון ומשב הרוח החל לעורר אצלי כמה חושים שנפלו.
השמש בחוץ מראה סימני כניעה. אט אט נעלמת בין הבניינים והעצים הגבוהים.
"אני מקווה שנגיע בזמן. חבל שנפספס את השקיעה, היא כל כך יפה בעיניי. יש בה משהו קסום, אך חסר כל רגש."
ניסיתי ללא הועיל למלאות את השקט ששרר במכונית.
"אתמול אוהד התקשר אליי" פתח את פיו סוף כל סוף וכאילו קרע את השתיקה והכניס עוד יותר מתח, שהרי אוהד, הוא האקס המדובר שלא מפסיק להטריד אותו. ואולי הוא לא רוצה שיפסיק להטריד אותו. "הוא רצה שאפגש איתו לכוס קפה, פה ברחובות. קבענו למחר בערב. נשמע כאילו יש לו משהו חשוב לספר לי"
איכשהו, הפגישות בינו לבין אוהד תמיד היו כדי להשלים פערים. אבל תמיד עלתה במוחי המחשבה, שאילו פערים כבר יכולים להווצר בשלושה ימים?
"אני מקווה שאתה לא שוכח שאתה כבר לא רווק"
ציניות. המומחיות שלי.
את התשובה, החזיר בצחוק מגולגל כהרגלו. צחוק שלא ידעתי אם הוא אמיתי או מזויף.
עצרתי את הרכב בצד הדרך, ליד תחנת אוטובוס נטושה. הוא הסתכל עליי במבט שואל ועניתי לו בלי מילים, עם תנועה זריזה של עישון.
"יש לנו זמן לדעתי. השמש אמנם מאיימת עלינו, אבל אני לא אדם שירוץ אחר פלאי טבע. חוץ מזה, שאני זקוק להפסקה"
"הפסקה ממה? כל מה שעשית זה לנהוג במשך עשרים ומשהו דקות" חיוך לא מבין היה בפניו.
"הפסקה. לשאוף קצת אוויר" וכשהסיגריה כבר בפי, הוצאתי את המצית והדלקתי את קצה הסיגריה. עשן נכנס לפי ויצא אחרי עצירה ארוכה.
"אתה חייב להוריד במינונים של הסיגריות. אתה מעשן יותר ממני ואני נחשב למעשן כבד"
הסיגריה נפלה מידו כשהיא כבויה. התכופפתי והרמתי אותה, שמתי אותה בפיו והדלקתי עם המצית שנשארה בידי. "תשתוק ותשאף" הוספתי חיוך כדי שלא יעלב.
"אז תגיד לי, לאיפה אתה, אדון המסתורין, לוקח אותי?"
צחקתי טיפה בקול.
"לים, יקירי. לים שטוף האור. הים שהירח מסרב לעזוב והשמש מתחבאת מאחוריו"
"ידעתי! אתה ביקשת ממני כבר מזמן לנסוע לים, לראות את השקיעה. תמיד משהו השתבש בדרך" הוא הסתכל לרצפה בתסכול.
ידעתי שמאז הפציעה הוא לא ביקר בים. מאז שחזר הביתה עם רגל שבורה וישב בבית במשך חודשיים.
סיימתי את הסיגריה ובלי לבדוק אם הוא סיים, סימנתי לו להכנס למכונית.
נכנסנו לדרך עפר כשהשמש כבר החלה להראות סימני פחדנות.
"אתה לא עומד לחטוף אותי ולאנוס אותי, נכון?" קולו הביע טיפה רצינות, אבל בעיקר ציניות.
"את זה אני יכול לעשות אצלך בבית, אין צורך שאביא אותך עד כאן בשביל סקס".
הוא לא ענה, רק הסתכל על הדרך.
עצרתי לצד השביל ברגע שיתאפשר לי. כיביתי את המנוע, קשרתי לו את העיניים ובעוד הוא מצחקק ומדבר בלחישות מוזרות הושבתי אותו על סלע שהיה באיזור.
"אל תזוז ואל תפקח את העיניים. אני עוד מעט אבוא לקחת אותך"
מיהרתי למכונית ופתחתי את החלק האחורי. הוצאתי משם שקית קטנה, קופסא כחולה ובה ארבעה מאפים קטנים שעמלתי עליהם כל הבוקר, שמיכה עבה ושמיכה גדולה כדי לפרוס על החול.
הלכתי לכיוון החוף, השתדלתי לא להתקרב יותר מדי למים ופתחתי את השקית. הוצאתי חמישה נרות והנחתי כל אחד מהם במקום אחר. פרסתי את השמיכה הגדולה על החול וסידרתי אותה. על כל פינה שמתי נר, את הנר החמישי שמתי באמצע. הוצאתי את המצית שהייתה בכיסי והדלקתי את כולם.
את הקופסא עם המאפים הקטנים הנחתי ליד הנר באמצע השמיכה. הוצאתי מאפה אחד, הגדול והיפה ביותר והנחתי עליו נר צהוב קטן. לקחתי סיגריה אחת ושמתי אותה ליד הנר כשהפילטר בתוך המאפה. הנחתי את המאפה על השמיכה והלכתי לקרוא לו.
"אני מריח ריח של אש"
"תשתוק ותהיה יפה"
הושבתי אותו בצד שמאל של השמיכה, בדיוק באותו הצד שהוא נמצא במיטה כשאנחנו ישנים ביחד. הורדתי את כיסוי העיניים ופיו החל לגדול ולגדול. עיניו היו פעורות כדי לא לפספס שום דבר מהמתרחש סביבו ואחרי שסיבב את ראשו ימינה ושמאלה, הביט בי במבט מלא אהבה ונישק אותי ארוכות.
"אל תוציא מילה. שום מילה לא תעזור עכשיו." הדלקתי את הסיגריה והנר והושטתי לו עם חיוך קטן ושירה שקטה.
"היום יום הולדת, היום יום הולדת..." לא סיימתי לשיר והוא התנפל עליי. נשכבנו על השמיכה הרכה כששנינו מתנשקים.
"אין לי מילים... אני מת עליך! אני כל כך שמח שהכרתי אותך... מאמי, אני אוהב אותך!"
שלושת המילים כירסמו לי את הנפש שעוד נותרה שפויה, עיניי נזלו ופי החל להירטב. החום החל להתפשט בגופי והנשימה שלי חדלה מלהתקיים.
"מאמי... הכל טוב? אתה לא נראה כל כך טוב..."
"הכל מעולה.." השבתי כשמבטי טמון בחול ונפשי כבר בשמיים.
אחרי כמה דקות של שקט, שהיו כנצח, חזרתי לעצמי. כל כך רציתי שהוא ישכח את העובדה שלא החזרתי לו את שלושת המילים כפי שיצאו מפיו בהתלהבות כזו, שהרוח הפסיקה לנשוב לכמה רגעים.
אבל הוא שם לב לכך. הוא שינה את מבטו ולא הסתכל עליי. ישבנו שנינו, בוהים בחול, מול השקיעה שעוד רגע והסתיימה, עם קול הגלים המתנפצים בחוף.
האם ככה ציפיתי שהערב יגמר? בריחוק של קילומטרים בין שני אנשים, שהאחד מרגיש כך והשני בכלל על כוכב צדק?
"אנחנו צריכים לדבר" דיברתי בלי להסתכל עליו.
"לפני שלוש שנים, הכרתי מישהו. היינו מדברים הרבה מדי יום" הרגשתי שקולי נחנק מדמעות. "הוא היה האהבה הראשונה שלי. אהבה שנמשכה המון זמן, אהבה שבעצם לא נעלמה. אני עדיין מאוהב בו, אני לא מפסיק לחשוב עליו לפני השינה ולעזזאל, אני כל כך רוצה לחוש במגע שפתיו".
"מה... מה בעצם אתה אומר לי?"
"שבוע שעבר נפגשתי איתו. הלכנו לראות סרט, כמו בזמנים הטובים. הוא מעולם לא ידע שהתאהבתי בו ובאמצע הסרט הרגשתי צורך מוזר, דחף עצום לספר לו. זה נפלט לי. הוא הסתכל עליי, המום. ניסיתי להסביר לו הכל, כל מה שאני מרגיש ולמה זה לעולם לא יוכל להתממש. אבל זה היה מאוחר מדי. הלשון שלו הייתה עמוק בגרון שלי ואני לא עצרתי את זה. מאז, הסרט פשוט כבר לא עניין אותנו".
הוא שתק. לא הסתכל עליי ולא מצמץ. נראה כאילו ניסה לעכל את מה שכרגע אמרתי לו.
"אתה... בגדת בי?"
"כן" לא הכחשתי כלום. הרגשתי מספיק רע עם עצמי. "אני מצטער... לא חשבתי, לא הבנתי מה אני עושה".
הוא קם והתחיל להתרחק. צעקתי לו שיחזור, כשהדמעות שלי מרטיבות את החול. הרגליים שלי כשלו מללכת וקולי כשל מלדבר. הוא התרחק, ואני נשארתי על ברכיי, בוכה, מסתכל איך הוא מתרחק.
הנעתי במהירות את המכונית והדלקתי אורות גבוהים. פתחתי חלון כדי לראות טוב יותר והתחלתי בחיפושים. קראתי לו, התחננתי אליו, אבל שום קול לא נשמע בחזרה. הכל באשמתי.. אני כזה אידיוט.
ואז הוא הופיע. פתח את דלת המכונית, נכנס ושם חגורה.
"קח אותי הביתה. עכשיו"
הסתכלתי עליו במשך דקה ארוכה.
הנסיעה חזרה הייתה ארוכה יותר ממה שחשבתי. היה נדמה לי שאין סוף לכביש והיעד לא נמצא בשום מקום. נכנסנו כבר אל תוך הלילה.
עצרתי לו ליד הבית. הוא שחרר את החגורה ובלי להסתכל עליי אמר - "זה לא אתה. זה אני".
כשהדמעה הראשונה החלה לרדת מעיניו החומות, הבנתי. לא היו לו שום פערים להשלים עם אוהד. כל מה שהוא רצה, זה את מגע שפתיו.
הוא פתח את הדלת ויצא במהירות. נשארתי במקום במשך חמש דקות שלמות. הוא כבר נעלם מזמן לתוך הבית.
ליבי קפץ לשמאל ולימין. הריאות שכחו איך לעבוד.
הוא בגד בי מהרגע הראשון שהכרנו. ואני הרגתי את עצמי בגלל נשיקה קטנה משבוע שעבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
A genius world