“את יודעת מה קורה לצפרדע כשמכניסים אותה למים רותחים?
צפרדע שמכניסים אותה למים רותחים תקפוץ מתוכם מיד. אבל אם תכניסי אותה למים נעימים, ותתחילי לחמם אותם לאט, היא פשוט תמות. היא תתבשל למוות. צפרדע לא יכולה לקלוט שינויי חום אטיים.”
(“הביקור”/ הילה בלום)
האם אני כמו צפרדע? האם גם אני לא מסוגלת לקלוט שינויים אטיים? האם כולנו?
כל מצב שנכנסתי אליו בחיי, ללא רלוונטיות לסיומו, התחיל במצב נינוח יחסית. מצב בלתי מזיק. “סביל” נקרא לזה.
אך לרוב המצב קיבל תפנית חדה בעלילה בנקודה זו או אחרת. כל מצב- עבודה חדשה, לימודים, דירה חדשה, שותפה, זוגיות, טיול.
הכל מתחיל מתוך אותה נקודת שליטה שלי, שבה אני משוכנעת בצדקת הדרך שבה בחרתי, וזו מתוכננת לתלפיות עד הפסיק האחרון (או כך לפחות חשבתי).
לאט לאט העלילה התגלגלה. הפרוטגוניסט בחר לו בדרך, החל לצעוד בשביל המתפתל.
בחרתי בדרך שלפחות ברמת השתלשלות האירועים התיאורתית נראית מבטיחה, מקדמת, או בעלת תוצאה אפשרית חיובית להפליא.
אך לצערי, בבחירת השביל לא בהכרח נלקחו בחשבון התעקלויות, עצים אשר קרסו וחוסמים את הדרך, סכנות האורבות בדרך ותלאות מסע שאין להעלותן על הדעת לפני.
לאט לאט מתגלעים שינויים, ניתן להקבילם לאותה טמפרטורה אשר עולה בסיר.
ואני יושבת לי, ממשיכה עם הדרך, בוחרת שמאלה וימינה, מזיזה גזעי עצים, שאריות בדים אשר נפלו על הדרך. מלקטת לי מזון ומים להמשך וכמובן פוגשת עוברי אורך על אם הדרך. חלקם ממשיכים איתי במסעי וחלקם פונים לדרכם.
שינויים דקים בטמפרטורה מתחילים להיות מורגשים, אך אלו מבוטלים כלאחר יד. הישיבה בסיר נמשכת.
מהמורות, בכי, לילות חסרי שינה. ממחטות מרוטות ולחות. אלכוהול. עשן סיגריות פתלתל.
נפש פצועה ששולחת יד שברירית לחסד אחרון. האחזות בקרנות המזבח. עצב. דיכאון. הלקאה עצמית, אשמה. או האלטרנטיבה המשמחת, אושר, חיוכים, אופוריה, פעלתנות, אמביציה, שמחה, אהבה, תקשורתיות, בטחון. אך אלו ברי חלוף. הרבה יותר קשה להאחז בהם, הם חמקמקים יותר, לעיתים אף ערטילאיים מעט.
ולבסוף שבירה.
המים רתחו. הצפרדע נשלקה. מתה.
האם גם אני כזו? לא רואה את כל אותם סימנים מקדימים, הדרכים המובילות אל האסון הקרב? האם ככל שהשיפוע מטה איטי יותר הוא הופך בלתי מורגש עד אשר הקצה הבלתי נמנע?
אני מאמינה שאנחנו מתחילים צפרדעים. גם אנחנו לא מזהים את ההדרדרות האיטית, עד אשר ההתרסקות הבלתי נמנעת בסוף. אבל אחריה לא נפול לשיפוע בתחום הזה שנית.
בתחום הזה נלמד. לאט לאט נהיה חשדניים יותר. נשים לב לשינויי הטמפרטורה, בזוית העין נראה את הבועות הקטנות העולות מתחתית הסיר. נלמד לזהות את השיפוע הזה ולא לבטל אותו כמהמורה.
מכל התרסקות אנו למדים. למדים לעתיד ולומדים על עצמנו. לומדים חוזקות וחולשות. לומדים פשרות וקווים אדומים. לומדים אושר ועצב. והחשוב מכל, לומדים על הקו המפריד ביניהם.
בסוף אנחנו חכמים יותר. עם קצת יותר שריטות ממה שקיוונו (חלקנו חבולים יותר וחלקנו פחות), קצת דם קרוש, שבילי דמעות, קמטים שנחרצו במצחנו, שרירים קצת יותר מתוחים, עיניים חדות יותר, מחפשות. אבל חכמים יותר.
כל קושי מחזק אותנו בדרכו, בין עם בזמן הקרוב ובין אם ברחוק. רק בדיעבד נוכל לדון עצמנו על חוזקותינו. את חולשותינו אנו מזהים דיי בקלות. ואולי זו כשלעצמה חולשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
