קמתי ב5 וחצי בבוקר, אחרי שעד 3 בערך בכיתי את עצמי עד עילפון.
התארגנתי בזריזות לבסיס ויצאתי מהבית.
האוטובוס איחר, משמע, איחרתי גם לאוטובוס אחריו. היה כל כך קר בתחנה.
חיכיתי חצי שעה בתחנת האוטובוס לאוטובוס הבא...הייתי כל כך צמאה ועייפה...בנוסף לכל כאבה לי הבטן והייתה לי בחילה.
באוטובוס ישב לידי איש זקן ומסריח...וכל הזמן נרדם והראש שלו נפל על הכתף שלי. גועל נפש.
ירדתי מהאוטובוס והלכתי לתחנת ההסעה לבסיס שלי...הגעתי למשרד, בקושי רב, התיישבתי על הכיסא ונחתי.
כעבור 10 דקות באה המפקדת ואמרה לי "אם היום את לא מסיימת בזמן, הבנות נשארות פה בגללך עד שאת מסיימת."
אמרתי לה "אני נראית כאילו אכפת לי?" היא התעצבנה.
במסדר בוקר כמעט התעלפתי.
חזרתי למשרד והתחלתי לעבוד, עבדתי ולפני ששמתי לב הגיעה השעה 5.
רבתי עם המפקדת.
נטע, מישהי מהיחידה שלי, ניגשה אליי ומתחה לי את הלחיים ככה שנוצרה צורה שדומה לחיוך.
כשהיא הזיזה את הידיים נשארה אותה הבעת פנים אומללה ומתוסכלת.
היא חיבקה אותי. וזה היה מוזר.
באוטובוס בדרך חזרה הביתה נרדמתי, וחלמתי על נחש גדול שמלפף עצמו סביבי ושובר את כל העצמות שלי עד שכל מה שנשאר ממני זה מחית.
התעוררתי בבהלה בתחנה מתחת לבית שלי, למזלי.
ירדתי מהאוטובוס ושמעתי ילד צווח, נבהלתי, הסתובבתי להסתכל מה קרה, וראיתי שהילד צווח מרוב שמחה.
עולל, שעוד לא צמחו לו השיניים, יושב לו בין זרועותיו של אימו, ונהנה מלנפנף עם הרגליים.
חשתי צביטה של בכי בפנים.
התמימות, האושר, החיוך הטהור. חוסר הידיעה.
אני מקנאה באותו עולל.
ומקנאה באותה אמא מאושרת שנהנתה לשמוע את בנה צוחק עד כדי צרידות.
מקנאה באושר, מקנאה בתמימות, מקנאה ביכולת לשחק אותה "ראש קטן".
אני מרגישה כאילו נעצרתי במקום, וכל העולם סביבי מתקדם ומלגלג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
~Nyx~