The Sanity Assassin

יום: חמישי

שעה: 02.00

סופסוף זה נגמר.

החודש המחורבן הזה נגמר..

חודש של תרגילים, ביקורות, הרבה עבודה, קריעת תחת, הרבה עבודה בצמוד עם המפקדת הכי זבל בעולם...

יום שלישי, יום לפני תרגיל.

לחץ מטורף, המון אנשים יושבים לי על העורק.

הרבה לחץ, המפקדת צורחת כמו מטורפת.

חטפתי התקף עצבים ,טרקתי את הדלת ויצאתי מהמשרד.

יצאתי החוצה עישנתי סיגריה, דיברתי עם אמא...היא הרגיעה אותי...

שתיתי קפה, אספתי את הכוחות שלי מחדש ונכנסתי לתוך שדה הקרב..

יצאתי עליה...כי היא שאלה אותי למה אני בבאסה, אמרתי לה "בואי נחשוב, השעה היא 17.30 אם אני לא יוצאת עכשיו, אני מפספסת את ההסעה האחרונה " היא אמרה "לא נורא" אז התעצבנתי וצעקתי עליה שבגלל שיש לה אוטו, והיא יכולה להגיע הביתה מתי שהיא רוצה זה לא אומר שכולם יכולים לעשות אותו דבר...

הגיעה השעה 7, הטרמפ שלי הביתה יצאה ושכחה ממני...נתקעתי בבסיס, בלי לקחת בגדים, בלי כלום.

בסופו של דבר הרס"ר נתן אוטו לאחד מהחיילים שלו הוא לקח אותי הביתה...כיף חיים.

הגעתי הביתה, ובכיתי.

בכיתי שזה עומד להגמר.

כל החודש הזה, כל ההכנות, כל הלחץ, ועכשיו תהיה רגיעה.

בכיתי את עצמי עד שנרדמתי.

יום רביעי, יום התרגיל.

התעוררתי ב5 וחצי, קמתי התחלתי להתלבש...היה לי תור בתל השומר למרפאת ברה"ן(בריאות הנפש למי שלא יודע)

הגעתי...היה לי תור ל8 וחצי בבוקר..

נכנסתי ב11 לפסיכיאטרית...

אישה רוסיה בת 50 בערך, אישה נחמדה...רק מנותחת מאוד.

היה לה יותר פלסטיק בפנים מאשר במפעל לסכו"ם חד פעמי.

היא שאלה למה הגעתי...

לא ידעתי מה לענות..

נקרעתי בין שתי תשובות...

עניתי :"אני לא מרגישה טוב."

היא הרימה גבה מצויירת והסתכלה עליי.

היא שאלה במה זה מתבטא..

אמרתי לה "אני רוצה ללכת לישון ולא לקום."

הגבה ירדה.

היא שאלה על ההתנהגות שלי, שאלה למה אני אדישה לעולם.

אמרתי לה "כי לא אכפת לי יותר."

היא שאלה "גם לא מעצמך?"

ועניתי בכנות "לא."

והיא שאלה "אז למה את פה?"

לא ידעתי מה לענות...

ישבנו 5 דקות ושתקנו, היא הסתכלה עליי.

היא ביקשה ממני לספר על התקפי החרדה שלי...

אמרתי לה שאני מתחילה להזיע, שיש לי קוצר נשימה, שיש לי דופק מהיר..

היא שאלה מה גורם לזה...אז אמרתי לה "הרגשה של חוסר אונים כנגד העולם והשעון.."

ואז סיפרתי לה על התקפי העצבים שלי...

שאני שוברת דברים, מעיפה כיסאות, טורקת דלתות, וצועקת.

אני לא מסוגלת לשלוט על עצמי...זה מה שאמרתי לה...הודיתי בחולשה שלי, שאני לא מסוגלת להשתלט על עצמי...ועל החיים שלי.

היא שאלה אם ההורים שלי שמים לב שהפכתי להיות אדישה לעולם, והתחלתי לכלות את עצמי מבפנים..

אמרתי לה שרק אמא. וכשהיא שאלה מה אמא שלי חושבת על זה אמרתי לה שהיא לא מאמינה בקשיים נפשיים...הכל רק קיטורים והתבכיינות של ילדה קטנה. וכשהיא שאלה מה עם אבא...בכיתי בתשובה..

היא הושיטה לי ממחטה...

הרגשתי פגיעה...הרגשתי כמו מטרה נייחת בעיני העולם.

היא שאלה שוב, את אותה שאלה...הפעם עניתי, וכשפתחתי את הפה והתחלתי לדבר, יצא ממני קול שבור...כמו מראה שנסדקה...

"הוא נרקומן" עניתי לה.

והיא השפילה את עיניה..והבינה.

היא שאלה אם יש במשפחה היסטוריה של מאניה דיפרסיה.

אמרתי לה שלא.

ואז היא אמרה שאני טועה...הסתכלתי עליה במבט שואל.

היא ענתה, שלאבא שלי יש מאניה דיפרסיה.

שאלתי אותה איך היא יודעת בלי להכיר אותו ואז היא אמרה "בן אדם שמתחיל ביודעין ומרצון חופשי לקחת סמים, ומנסה להגמל שוב ושוב ולא מצליח, סובל מחוסר מוטיבציה, חוסר אכפתיות, אדישות אם תרצי לקרוא לזה ככה, כלפי העולם ועצמו. בדיוק כמוך"

התחלתי להתגונן ואמרתי לה "אני לא אגע בחיים בהירואין."

והיא אמרה "אבל השתמשת בסמים בעבר, אני לא טועה, נכון?"

הנדתי בראשי לשלילה. ודמעה זלגה לה לכיוון הפה ,ותפסתי אותה בלשוני. היא הייתה מלוחה מאוד.מגעילה.

היא שאלה אותי מה עם התיאבון שלי.

אמרתי לה שאין.

ויש ירידה גדולה במשקל בחודשיים האחרונים...10 ק"ג בערך...

ואז היא אמרה לי שהיא נותנת לי תרופה.

שאלתי איזו...היא אמרה שהיא נקראת "לוסטרל" והיא קבעה לי תור ל22.04 לחזור אליה, אחרי שהתחלתי כבר לקחת את התרופה..

היא נתנה המלצות למפקדת שלי...

נתנה לי מרשם, לחצה לי את היד ואמרה שנתראה בקרוב.

יצאתי משם בלי לדעת שהפנים שלי מוכתמים בדמעות, עברתי ליד מראה וראיתי את עצמי..

יצור חלש ונחות הביט בי בחזרה.

שמתי משקפי שמש, ויצאתי משם..

בחוץ היה מעונן..וקר...כמו שהרגשתי בפנים..

הלכתי לתחנה, לקחתי אוטובוס לפתח תקווה, ובזמן שחיכיתי לאוטובוס שלי לבסיס, ראיתי אישה דתיה, ותינוק בן לא יותר מחודש, שהיא מערסלת בידיה...משהו בפנים נשבר.

האישה ההיא חיבקה אותו, הגנה עליו מפני העולם ותחלואותיו.

ודמעה נוספת זלגה.

חזרתי לבסיס.

בבסיס התוהו שלט.

כולם צועקים, כולם לחוצים, אף אחד לא שם לב שחזרתי...

תהיתי, אם לא הייתי חוזרת, האם מישהו היה שם לב בכלל?

נכנסתי למשרד.

חברה שלי חיבקה אותי.

והלכתי לעבוד.

לא יצאתי מהמשרד עד שהשעה הייתה 7 בערב...ואז היו הרבה אנשים בחוץ...כולם שותים קפה, מעשנים סיגריות, נהנים...

הרמתי טלפון לאמא. סיפרתי לה מה שהיה אצל הפסיכיאטרית...היא אמרה "את רצית את זה..."

התעצבנתי ואמרתי לה "זה החוסר תמיכה שלך, הטיפשות של אבא, והזין שהעולם זורק עליי שהביאו אותי למקום שבו אני נמצאת כרגע."

אני לא רציתי כלום.

רק להרגיש יותר טוב.

רק להפסיק לקום עם ההרגשה המגעילה כל בוקר, ולחשוב לעצמי "שייגמר מהר."

חזרתי הביתה בלילה ברביעי, אמא חיבקה אותי והתנצלה.

הלכתי למיטה.

בכיתי שוב. בכיתי כי זה נגמר, בכיתי שאוליי עכשיו יהיה יותר טוב..

יום חמישי, השקט שאחרי הסערה.

הגעתי לבסיס ב7 בבוקר..הכל היה שקט...כמעט כאילו כלום לא קרה..

הגעתי ליחידה שלי, התוהו שלט..

הכל היה מלוכלך, כאילו לפני שעה נגמרה מסיבת ראש השנה שם.

ציפיתי למצוא אנשים מעולפים ושיכורים, אבל הם לא היו.

צחקתי צחוק מריר וחסר שמחה.

פתחתי את המשרד שלי, ראיתי את הזוהמה..

והלכתי משם..

הכנתי לעצמי קפה שחור חזק לקחתי את הקופסא של הסיגריות, והלכתי לשבת על אבן גדולה כזאת..

היה קריר, ונעים.

היה שקט מאוד...

ישבתי ככה שעה, ובהיתי בחוסר מעש.

אנשים התחילו להגיע, ברכות הבוקר טוב הגעילו אותי.

נכנסתי למשרד, התחלתי לנקות...ניקיתי את השולחן, הוצאתי את הזבל, שטפתי רצפה..

והתיישבתי לעשן סיגריה ולהתפעל מהתועלת היחידה שיש בי.

התחלתי לעבוד...בשעה 14 הרסר קרא לכולם לצאת החוצה מהמשרדים, ואמר "תודה לכולכם, עשיתם עבודה נפלאה."

הסתרתי את הדמעות.

חזרתי למשרד, וחיכיתי לטרמפ שלי הביתה..

לא האמנתי שזה נגמר.

לא האמנתי שעכשיו אני יכולה לשבת, לעשן סיגריה, ולשתות קפה בשקט...בלי שאנשים ידברו איתי, בלי שיפנו אליי.

עכשיו אני יכולה ללכת צעד אחורה, בחזרה לתוך הצללים.

בידיעה שתרגיל כמו זה יהיה רק בעוד שנתיים. כשאני כבר לא אהיה שם.

חזרתי הביתה, הלכתי למטבח, הכנתי לעצמי קפה.

אמא הכריחה אותי לאכול.

לפני שהתיישבתי על הכיסא, התעלפתי..ונפלתי על צד ימין, כשחזרתי לעצמי ראיתי את אמא שלי רוכנת מעליי ובוכה מרוב דאגה..

חייכתי אליה ואמרתי לה שהכל בסדר...היא רצתה שאלך לרופא, אבל מה הטעם..יהיה בסדר אמרתי לה.

היא עזרה לי ללכת למיטה.

ונרדמתי. התעוררתי ב1 וחצי בלילה ולא הבנתי איפה אני נמצאת..

ניגשתי למחשב, וראיתי שהשעה מאוד מאוחרת..ואז נזכרתי שיום שישי מחר, אני לא צריכה ללכת לשום מקום ,אני לא צריכה לקום, לא צריכה לעשות כלום.

זה נגמר.

ובקרוב גם המחלה שלי תיגמר.

נקווה שלא אגמר לפניה.

Walk with me
Open your sensitive mouth
And talk to me
Hold out your delicate hands
And feel me
Couldn't make any plans
To conceal me

Open your sensitive mouth
Hold out your delicate hands
With such a sensitive mouth
I'm easy to see through
When I come up
when i rush

I rush for you

Cry for you
Seen the tears
Roll down from my eyes for you
Heard my truth
Distorting to lies for you
Watched my love
Becoming a prize for you

Seen the tears in my eyes
Heard my truth turn to lies
Seen the tears in my eyes

I'm not proud of what I do
When I come up
When I rush
I rush for you

I come up to meet you
Up there somewhere
When I rush to greet you
My soul is bared

Gave more for you
ped my crutches
And crawled on the floor for you
Went looking behind every door for you
And because of the things
That I saw for you
I spiritually grew
When I come up
When I rush
I rush for you

(depeche mode - rush)