אממממ...כן אני יודעת אתן לא צריכות להגיד לי...אני יודעת שמליון ואחד שנה לא עדכנתי את הבלוג...כבר נמאס לי לתרץ כי זה נשמע כ"כ פאתטי...
אז להמנע מכל מיני שטויות למינהם...הנה פרק 18+19 ביחד למקרה שמישי שכחה (וזה 99.999% מהקוראות בטוח שכחו)
ד"א הפרק מוקדש לרומי החמודה,המון המון מזל טוב לרגל בת המצווה-חבל שלא יכולתי לבוא :(
בקיצור אוהבת אותך המונים ♥♥♥
"מה חשבתם שתוותרו עליי כזה בקלות?!" צחקקה
"אשלי,אני כ"כ שמחה שהגעת,פחדתי שעזבת.." חיבקה אותה נוגה
"באמת עזבתי...אבל הוא.." שלחה מבט לתום "הוא החזיר אותי!"
"אשלי!" נשמע קולה הסמכותי של המורה "אני שמחה שחזרת ללמוד בבית-ספרנו אבל כרגע זה זמן שיעור אז את מתבקשת לשבת במקומך ועל הנושאים החשובים תדונו בהפסקה"
"אוף בסדר המורה..איזה מבאסת!"
"אני אבחר להתעלם מההערה הזאת.." אמרה המורה "בעוד 3 דקות המבחן יתחיל,נא להוציא את כל הדברים מעכשיו...מי שידבר באמצע המבחן ייפסל!" חילקה המורה את המבחנים "מי שיסיים את המבחן מוזמן ורצוי לצאת מהכיתה...בהצלחה!" התיישבה המורה במקומה
לאחר שהמבחן הסתיים כולם יצאו מהכיתה (משומה אף אחד לא סיים את המבחן ויצא)
"מעיין!" קרא אלכס ונדחף בין כולם,הצעקה שלו תפסה את תשומת ליבו של אבי
היא הסתובבה אליו
"נו,איך היה המבחן?" שאל ונישק אותה על שפתיה
"בסדר,אני מפחדת להגיד משהו כי בפעם שעברה שהתלהבתי בסוף יצאתי עם נכשל" צחקקה
"אין מצב! את גאון,אני יודע שכל הציונים שלך מעולים..."
"כן בטח" צחקה
"אני לא מאמין שהיא איתו" מלמל לעצמו אמיר
"כן גם אני לא" התמרמר אבי,שתיהם עמדו מופתעים כשאלכס נישק אותה
"למרות שאני צריך לשנוא אותך על שלקחת לי את מעיין אני שמח שלפחות יש לנו דברים משותפים..."
"אל תגזים.." אמר אמיר "לפחות לכם הייתה תקופה מכובדת שהייתם יחד..."
"הייתי רוצה לעשות משהו כדי להפריד בינהם.." לחש לו אבי
"כן,גם אני...הם יותר מדי מתוקים ביחד.." החמיץ את פניו
"צריך לחשוב על משהו כדי להפריד בינהם..." צמצם אבי את עיניו
"מה? אתה באמת מתכוון לזה? חשבתי שאתה צוחק"
"אני לעולם לא צוחק" עשה אבי פרצוף רציני "אתה בפנים?"
"אמממ...תלוי מה"
"שום תלוי!" קטע אבי את דבריו "אתה בפנים או לא?"
לאחר התלבטות ענה "בפנים"
"בנות שקט!" נזפה בהן מעיין לאחר ששאלו יותר מדי שאלות
"התחיל כבר השיעור מעיין! חסר שעכשיו יתפסו אותנו!" אמרה עדי
"עדי,קודם כל תרגעי! וממתי הפכת להיות ענבל?! נמצא למורה איזשהו תירוץ אל תדאגי...ועכשיו בואו אחריי..ובשקט!"
"מעיין,מה אנחנו בדיוק עושות?" שאלה מישל
"אנחנו הולכות לערבב אבקת סודה לשתיה ואבקת אפיה ולשפוך לשירותים של הבנים..."
"בשביל?"...
"בואי נחשוב..למה משמשת אבקת אפיה?" שאלה מעיין
"ל...אפיה?!" תמהה מישל
"יפה מישל!" דיברה אליה כאל ילדה קטנה "ומה התפקיד של האבקת אפיה?"המשיכה לשאול
"להתפיח את העוגה?!"
"יפה! ועכשיו..מה את חושבת שקורה כשמערבבים אבקת אפיה וסודה לשתיה?!"
"אמממ..." חשבו שתיהן
"נגרום להצפה!!!" אמרה כמובן מאליו
"אהה! מגניב לגמרי!"
"קצת..רק קצת להפעיל את המוח" גלגלה מעיין את עיניה
"הבעיה מעיין,שלך יש מוח זדוני ולנו לא"
"קדימה בנות לעבודה"! שפשפה את ידיה.
מעיין נתנה לכל אחת מהן 6 חבילות אבקת סודה לשתיה ו-6 חבילות אבקת אפיה
"לכל תא שירותים יש לשפוך 2 חבילות מכל סוג" אמרה בקול מנהיגותי
"ומה יקרה אז?" שאלה מישל
"ברגע שהבנים המסריחים יפתחו את המים,הכל יוצף!!!! חה! אני מדמיינת את הפרצופים שלהם.." צחקה מעיין
"ומאיפה את כ"כ בטוחה שזה מה שיקרה?" הוסיפה לשאול "עשית את זה כבר בעבר?"
"אם לא הייתי עושה את זה אז איך אני כ"כ בטוחה בעצמי?"
"באמת? לעולם לא סיפרת לי את זה!" התלהבה עדי "תספרי!"
"אין הרבה מה לספר,פשוט אז עבדתי לבד כמובן,זה קרה בבי"ס הקודם-קודם שלי ומה שקרה זה שהייתה הצפה ענקית ו..בואי נגיד שהריח לא היה כ"כ נעים..אבל התענוג בלראות את הפרצוף שלהם...איך הם נגעלים מהריח...אין יותר סיפוק מזה!"
"ללא ספק,אני כ"כ שמחה שאת חברה שלי" צחקה מישל ושלושתן ניגשו לעבודה
"סליחה המורה,מישל לא הרגישה טוב" נכנסו שתיהן לכיתה
"זה לא מקובל עליי! התעכבתן כבר 30 דקות.." זעפה המורה
"אבל המורה,מסכנה מישל היא לא הפסיקה להקיא בשירותים..היינו צריכות להיות לצידה להרגיע אותה..." מעיין עשתה למורה פרצוץ תמים
"כן!" אמרה מישל והחזיקה את בטנה כאילו יש לה בחילה "אל תצעקי עליהן המורה,זה באשמתי אני ביקשתי מהן שישארו..."
"בסדר,התיישבו במקומותיכם!" אמרה המורה והמשיכה ללמד "נא לפתוח ספרים בעמוד 63.."
כולם פתחו את הספרים "אויש! שכחתי את הספר שלי.."
"המורה,ללכת להביא לך את הספר?" שאלה החנפנית של הכיתה
"ממש לא,רק חסר לי שתלמידים יחטטו לי בחפצים..." זעפה המורה "אני אלך בעצמי,נא לשמור על השקט" אמרה ויצאה מהכיתה
"היי,אני רועי נעים מאוד להכיר.." אמר רועי והושיט את ידו כדי ללחוץ את ידה
"אמממ..." תהילה בהתה בו במבוכה
"מה קרה?" ידו עדיין הייתה באויר
"מצטערת..אני שומרת נגיעה..."
הם לא שמו לב שבאמת הכיתה הייתה שקטה וכולם בלי יוצא מן הכלל הסתכלו עליהם,פרץ של צחוק נשמע
"שומרת מה?" רועי לא הבין
"סורי,אסור לי לגעת בבנים..." גירדה בראשה
"מה את רצינית?את צוחקת עליי?"
"לא ממש לא,אל תשכח אני דתיה-שומרת כשרות...שבת..נ-ג-י-ע-ה" אמרה באיטיות כאילו היא מדברת לילד קטן,הצחקוקים בכיתה המשיכו
"איך אפשר?" לפתע התפרצה ליאור
"איך אי אפשר?!?!" תמהה תהילה "הבנים הם יצורים מגעילים,איך אפשר לנגוע בהם בכלל?" עשתה פרצוף נגעל
"אני באמת לא מבינה אותך.."
"ביקשתי להיות בשקט,ליאור! רועי! למה אתם עומדים?" שאלה המורה
הם לא ענו והתיישבו במקומם "התהילה הזאת מוזרה לגמרי!" לחשה ליאור לרועי
"חופשי" השיב לה בחזרה
"שקט!" העירה המורה "בכל מקרה בדרכי לחדר מורים פגשתי במשגיח החדש-תומר והוא רוצה להכיר אתכם" היא ניגשה אל הדלת "תומר,אתה יכול להכנס"
"שלום לכולם" תומר אמר בחביבות ונכנס לכיתה "אני תומר,בן 26 ואני אהיה המשגיח החדש שלכם...אני מעדיף שלא תקראו לי "המשגיח" כמו שקראתם למשגיחים הקודמים אלא תקראו לי בשמי ו...זהו אני מקווה שתהיה לנו שנה מצוינת,להתראות והמשך יום נעים..."
תומר הוא בחור גבוה בעל שיער שטני ועיניים כחולות
"ממש דוגמן" אמרה יסמין לנוגה ונשכה את שפתיה
"הוא גם מאוד נחמד..או בכל אופן אני מקווה שהוא יהיה נחמד.." אמרה נוגה בתקווה
==כעבור זמן מה==
"אוי לא! אוי לא! מה קורה פה?" ההסטריה נשמעה בקולו
"אמיר! מה עשית?" שאל שלומי
"לא יודע,פתחתי את המים והאסלה עלתה על גדותיה.." סתם את אפו,מכנסיו נמלאו ב"צרכים" ואמיר הסתכל על מכנסיו בגועל
"חה חה חה! מגיע לך!" צחק עליו נער אחר ופתח גם הוא את המים,אך גם האסלה שלו עלתה על גדותיה והציפה את תא השירותים
מהר מאוד כל השירותים הוצפו והמים לא הפסיקו לזרום,חדר השירותים הריח כמו חירייה
"תקראו למישהו מהר!! המים לא מפסיקים לזרום!!" צעק רועי
מספר נערים יצאו מחדר השירותים להזעיק עזרה
מעיין,עדי ומישל עמדו בצד ולא הפסיקו לצחוק
"אמרתי לך שהבנים מסריחים?!" צחקה מעיין
"פוווו..ועוד איך!!" סתמה מישל את אפה
"קדימה בואו נלך מפה לפני שידעו שאלה אנחנו..."הוסיפה עדי
"כן.העיקר שראינו את ההיסטריה שלהם..מממ תענוג!"מעיין הייתה מרוצה
"מה קורה פה!?" שאל תומר המשגיח ומיהר לסתום את אפו ולהחזיק בקצבות מכנסיו כדי שלא יתלכלכו
"לא יודע!"השיב אמיר" פתחתי את המים ופתאום הכל היה מוצף!!!"
"אתה!!" הצביעה תומר על אמיר "מה השם שלך?"
"אמיר"
"אז...אמיר,אני שמח להודיעה לך שאתה נשאר כאן לעזור למנקים לנקות את פה..." אמר ברשעות
"אבל למה דווקא אני?!"
"כי אתה התחלת עם זה!"
"נו ולמה את חושב לעזאזל שזאת אשמתי?!"אמר בכעס,אמיר תמיד התנגד לחוסר צדק
"כי זה התחיל ממך...אני בטוח שכל זה איזושהי מתיחה שלך כדי להתחמק מהלימודים..אז בבקשה... התחמקת ועכשיו תישא בתוצאות..."אמר בקרירות
"אני לא מתכוון לנקות את הגועל הזה!"שילב את ידיו
"עונש חמור יותר,אתה רוצה?"
"אמרתי שזה לא מעניין אותי...ההורים שלי משלמים מספיק כסף כדי שאחרים יעשו את העבודה,וחוץ מזה אני לא אשם!!!
"אין בעיה אמיר,התחלנו ברע ונמשיך ברע ,בקרוב תחכה לעונש על המרדנות המטופשת שלך ו..תזכור:אתה נמצא על הכוונת שלי..." תומר צמצם את עיניו והלך
"מעיין בואי מהר!! המנהל מכנס את כולנו בלובי" משכה עדי בידיה
"למה?"שאלה מישל
"אני חושבת שזה בקשר למה שעשינו...בואו מה לפני שנפספס הכל!!"
הן הגיעו ללובי בריצה
"תלמידים יקרים,עקב פיצוץ בצינור הראשי של הביוב הייתה הצפה בכל הבי"ס ,כרגע האינסטלאטורים בודקים את הסיבה לתקרית המביכה הזאת ולכן החלטתי לשחרר אתכם ליומיים עד שיסדרו את התקלה...התקשרנו כבר להודיע להורים שלכם אתם יכולים ללכת..."
הניסוי שלי באמת הצליח!" קיפצה מעיין במקומה כשהן היו בחדרם "בפעם הקודמת שמתי חבילה אחת בכל תא,גרמתי להצפה נוראית ותהיתי מה יגרום לפיצוץ,אני רואה שניחשתי את המינון המתאים" חייכה חיוך זדוני
"את לא חושבת שהגזמנו קצת?!" שאלה עדי
"גם סידרנו לך חופש וגם את מתלוננת?!" שמה מעיין את ידיה על מותניה
"כן אבל..אני מקווה שלא יגלו שאלה אנחנו.."
==צלצול הפלאפון נשמע ברקע==
"שניה" חיפשה עדי את המכשיר "הלו? כן..מתי? באמת? בסדר אין בעיה אני תופסת מונית ובאה לשם..כן..כן תודה,להתראות.." עדי סגרה את הפלאפון וחייכה כמו שלא חייכה מעולם
"מעיין,אני ואת הולכות לפגוש את ההורים שלי..."
"באמת?!" שאלה מופתעת
עדי הנהנה
"קדימה! בואי נתארגן מהר! רגע..מתי הפגישה בכלל?"
"אממ..חצי שעה..."
"וואו זה מהר!"
"אני לא יודעת מה ללבוש!!!" התהלכה עדי בחדר בלחץ
"עדי,את נורא לחוצה!" תפסה מעיין בכתפה "קודם כל תירגעי ,שנית אני מאמינה שהבגדים לא כ"כ חשובים עכשיו..."
"כן אבל.."
"שום אבל!" בואי אני אעזור לך לבחור בגדים ונלך כבר!"
לאחר שהן סיימו להתארגן,הן תפסו מונית "לשירותי הרווחה בבקשה" פנתה לנהג
כל הנסיעה עדי רקעה ברגליה ושאלה את הנהג שאלות כמו "מתי נגיע?","עוד כמה זמן?" או "עד מתי נמשיך להשאר תקועים בפקקים?"
לאחר שסוף-סוף הן הגיעו לרווחה,עדי נעצרה בפתח
"מה קרה?" שאלה מעיין
"אני פוחדת" אמרה בחשש
"אל תדאגי עדי...אני איתך! ועכשיו בואי נכנס..."
"שלום,באתי לאורית העובדת סוציאלית.." פנתה עדי לפקידת הקבלה
"כן,היא מחכה לך בחדר 46,זה ישר ישר ישר ואח"כ שמאלה.." הראתה להן את הדרך
עדי הלכה לכוון החדר,נרעדת כולה ודפקה חלושות על הדלת
"שלום עדי,ציפיתי לך...מוכנה להכיר את ההורים שלך?" שאלה בחיוך
"אמממ..."
היא פתחה את הדלת כדי שעדי ומעיין יוכלו להכנס
"אתה!"
מעיין נכנסה אחריה לחדר והזדעזעה "אתה!"
"כן,אני עדי,אני אבא שלך.." קולו היה חלש
"אבל...אבל..אבל,מה? איך..איך זה יכול להיות שאתה אבא שלי?"
"חיפשנו אותך הרבה זמן עדי,שנים על-גבי שנים וסוף סוף מצאנו אותך!"
"איך זה שלא אמרת לי כלום?" שאלה עדי בקול רועד
"עדי" האישה היפה סוף סוף פתחה את הפה "כשגילנו בוודאות שאת הבת שלנו,שלחתי ישר את בוריס ל"טופ היי" כדי שיהיה לצידך וישגיח עלייך,אבל משומה אחרי חודשיים של עבודה מצאו תירוץ כדי לסלק אותו.."
מבטיהן של עדי ומעיין הצטלבו ולאחר מכן הביטו ברצפה נבוכות-הרי הן אלו שגרמו לסילוקו.
"אני שמחה שמצאנו אותך,כ"כ ציפינו לראות אותך ובוריס סיפר לי עלייך כמה שאת נפלאה" אנסטסיה-אמא של עדי ניגשה לחבק אותה
"לא!" עדי דחתה את החיבוק "איך יכולתם להחליף אותי בתינוק אחר?! לא חשבתם עד כמה סבלתי בבית יתומים? ואם בוריס גילה גילה שאני הבת שלכם למה לא אמרתם לי אז?"
"לא אמרנו לך כי ראינו שהיית כ"כ מאושרת עם ההורים המאמצים שלך אבל הגורל רצה אחרת וכשההורים המאמצים שלך נכלאו ידענו שזה הסימן שלנו.." ליטפה את שערותיה
היא הסתכלה עליה בפרצוף חמוץ
"עדי,מה זה משנה העבר? העיקר שאנחנו עכשיו ביחד! את מוזמנת לגור איתנו עכשיו,אנחנו רוצים לפצות אותך על הזמן שעבד..." אמר בוריס
"תודה,אני צריכה לחשוב על זה" השיבה עדי ורצה מהחדר ומעיין אחריה
"אז תוסיף שם 'מחכה לך שוב...' בסוף" אמר אמיר לאבי והצביע על הדף
"כן צודק,זה רעיון טוב ו...נחתום ב"אוהבת המון נועה" "
"זה הולך להיות גדול!" צחק אמיר
"תיקון...זה הולך להיות ענק,היא כ"כ עומדת להפרד ממנו...כל מה שנותר לעשות זה..."
"את לא מאמינה כמה פחדתי" חיבקה נוגה את אשלי "כ"כ פחדתי שנאבד אותך.."
"גם אני לא רציתי את זה..אבל שנאתן אותי אז לא יכולתי להשאר פה יותר..."
"אנחנו סולחות לך,נכון יסמין?" נוגה פנתה אליה
"נו ברור!"
"חיבוק קבוצתי!!" צעקה אשלי ופתחה את ידיה לרוחב
"לאן אתה חושב שאתה הולך?" שאל תומר בפרצוף מאיים
"מה זאת אומרת לאן אני הולך? אני הולך הביתה!"
"חה! הצחקת אותי!" צחק צחוק מזויף "אתה בשום פנים ואופן לא יוצא מהבי"ס!"
"אבל.."
"שום אבל! לא שמעת בקולי אז החלטתי לתת לך עונש "אלטרנטיבי" מעכשיו אתה "העוזר האישי שלי" בהפסקות ואחרי השיעורים אתה תהיה ליידי וכל פקודה שאומר לך תצטרך לציית לה.."
"חה! עכשיו אתה הצחקת אותי...למה לעזאזל נראה לך?"
"כי ככה אני אמרתי והמנהל אישר אז בלי ויכוחים!"
"אין בעיה רק תן לי לעשות שיחה קטנה להורים שלי..." הוציא את הפלאפון מכיסו וחייג מספרים
"תחסוך את השיחה" תומר חטף לו את הטלפון מהיד "ההורים שלך כבר יודעים מזה.."
"ו..איך הם הגיבו?"
"הם תמכו לחלוטין,הם אמרו שצריך להציב לך גבולות.."
"מה? זה לא יכול להיות! ההורים שלי לעולם לא תומכים בחוסר-צדק! אתה משקר!"
"בסדר,אם אתה לא מאמין לי אתה מוזמן להתקשר ולהווכח בעצמך" לגלג תומר והושיט לאמיר את הפלאפון
הוא חטף לו מהיד את המכשיר ולחץ על הכפתור הירוק "הלו? אבא? שמעת מה היה עכשיו מ..מה? אבל זה חוסר צדק! ממתי אתם מציבים לי גבולות בכלל?!" זה חוסר-צדק אני אומר לכם! לא! אני לא אציית לו! לא! לא! לא רוצה לשמוע ביי" אמר וניתק את הטלפון בכעס "הפעם ניצחת ואל תנסה לחפש פעם הבאה כי לא תהיה יותר אחת כזאת.."
"עדי תפסיקי לרוץ כזה מהר...אני לא עומדת בקצב שלך!!" התנשפה מעיין
עדי המשיכה לרוץ מבלי לדבר
"מה יש לך? למה ברחת ככה?"
"הם נטשו אותי! אין להם מושג איך הרגשתי-כמה הייתי בוכה בלילות,כמה מכות ועלבונות ספגתי מהילדים שם ואח"כ הם מצפים ממני לקבל אותם בזרועות פתוחות אחרי שפתאום הם צצים לי כעבור 18 שנה? איך את מצפה שאגיב על זה?" דמעות זלגו מעיניה
"את צודקת,אבל לא משנה מה הם גם סבלו בלעדייך,הם חיפשו אותך עד בלי סוף תתרככי קצת...זה לא יתרום לאף אחד אם תחליטי פתאום לעשטת ברוגז!"
"זאת זכותי המלאה!" שילבה את ידיה בכעס
"תראי,את לא חייבת לענות להם בחיוב אבל תחשבי הלאה,ההורים המאמצים שלך עכשיו בכלא למי-יודע-כמה-שנים,כשתסיימי את הבי"ס-לאן תלכי?"
היא חשבה מס' שניות ולאחר מכן ענתה "אני יחשוב על זה.."
==כעבור יומיים בבי"ס==
מעיין ישבה והכינה עבודה שהמורה הטילה עליהם בריכוז רב,אך משומה הריכוז נפסק לפתע
"היי מעיין"
"היי אבי,מה נשמע?" שאלה בחוסר אכפתיות בעודה מתקתקת את העבודה במחשב הנייד
"בסדר" ענה "אפשר לשבת?" הזיז את הכסא שלידה
מעיין משכה בכתפיה "אתה יכול אבל רצוי שלא...אני פה באמצע..."
הוא התיישב "מכינה את העבודה בחיבור?" שאל והוציא מכיסו את המעטפה,הוא התלבט אם לשתול אותה בספרים שלה ולבסוף צץ במוחו רעיון והוא הכניס את המעטפה לכיס בחזרה
"כן,לצערי לא הספקתי להכין אותה בחופש.." המשיכה להסתכל על המסך באדישות
"אזזזז...מה? הבנתי שאת ואלכס..." אמר באיטיות
"כן,אנחנו חברים,והגיע הזמן שגם אתה-אבי'לה היקר תמצא לך מישהי.."
הוא משך את פניה כדי שתביט בו ופניהם היו קרובות אחד לשני במרחק סנטימטרים.
הוא הביט בעיניה והיא בעיניו "ממתי הספקת לשכוח אותי?" שאל
מעיין הפנתה את פניה "ממזמן..והגיע הזמן שתתגבר על זה,תמצא כבר את המסכנה הבאה ותשגע אותה,לא אותי!!!"
הוא הסתכל עליה בעצב והיא הפנתה שוב את פניו אליו,מתאפקת שאולי בטעות לא תפלוט מילה לא במקום ותצטער על זה למשך כל חייה "טוב,אני באמצע עבודה חשובה פה וזה מפריע לי להתרכז אתה הולך או שאני הולכת?" אספה את חפציה
"לא זה בסדר,אני אלך" קם מכסאו
"ביי" אמרה בפנים אטומות
"ביי" אמר ויצא מהחדר
היא קברה את פניה בין ידיה,נאנחת,תוהה מדוע כ"כ קשה לה לשכוח אותו? מדוע היא עדיין מאוהבת הו באופן שלא ניתן להסבירו? למה קשה לה להסתכל לו בעיניים מבלי לרצות לנשק אותו או..רק להרגיש אותו? "החיים קשים" חשבה לאחר מכן הרימה את פניה,התעשתה והמשיכה לתקתק
"אוקיי,ניסיתי-לא הצלחתי עכשיו תורך! מה שאתה צריך לעשות זה להתנגש בהם ולהפיל את אלכס ,את הספרים שלו ואת המכתב הזה" הוציא את המכתב מכיסו "ואתה משתיל באחד הספרים שלו רצוי בספר מתמטיקה.." לחש אבי לאמיר בזמן שצפו במעיין ואלכס מדברים והספרים לשיעור הבא בידיהם
"למה דווקא אני?!" רטן אמיר
"כי אני ניסתי מקודם ולא הצלחתי וחוץ מזה בי היא תחשוד בך היא לא.." הצטדק אבי
"ומי אמר לך שהיא לא תחשוד בי?"
"היא לא! אני מכיר אותה!"
"אם היית מכיר אותה מספיק טוב היית מנחש שהיא תצא עם היצור הזה?!" מלמל בכעס
"בחיים יש הפתעות.."
"בוא איתי,תסיח את דעתו של אלכס..." הציע אמיר
"טוב נו...למה אני תמיד צריך לעשות את כל העבודה?!"
"אני מזכיר לך ששנינו בענין הזה ביחד.."
"תראה,זאת התוכנית" אמר אבי בקול מנהיגותי "אתה תלך ואני אדחוף אותך ואתה תיפול עליהם.
בנתיים אני אדבר עם אלכס ומעיין ואתה תשתול את המעטפה.."
"למה דווקא אני זה שצריך לחטוף? למה לא להפך?"
"אמיר" אבי טפח על שכמו ,להזכירך,אני מקובל ואתה מן "ילד כאפות"-סליחה על הביטוי,למי מתאים יותר לחטוף מכות לך או לי?"
"אמממ..."
"טוב מספיק לחשוב! בוא כבר לפני שהם ילכו משם!" משך אותו ושניהם התחילו בהצגה
הם החלו להתווכח בקול רם בעת הליכה מהירה,אמיר זרק הערה ואבי זרק הערה בטון גבוה יותר ודחף את אמיר על אלכס
"מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?! השתגעת?" מעיין יצאה מגדרה
"מה אני עושה? מה הוא עושה? וחוץ מזה אני לא חייב להסביר לך כלום!" צעק אבי
"היי,היי,היי שלא תעז לדבר ככה לחברה שלי שמעת?!"
"אל תתערב אדיוט!"
בנתיים אמיר הכניס את המעטפה לאחד הספרים של אלכס שנפלו
"טוב אלכס בוא נלך,חבל לבזבז את העצבים על אנשים אינפנטיליים.." תפסה את ידו "אמיר הוא"
אמיר קם מהרצפה והסתכל על אבי בכעס,הם הלכו והשאירו את אבי לבדו מאחור,אמיר סימן לו תנועה חיובית מאחורי גבו
"חלק א' הושלם" מלמל וניגב את הזיעה ממצחו
==יותר מאוחר בשיעור מתמטיקה==
מעיין חיפשה בילקוטה משהו למשך זמן מסוים ללא הצלחה
"את מחפשת משהו?" שאל אלכס
"כן,את הספר שלי,אני חושבת שבגלל כל המהומה שהאדיוט הזה מקודם עשה שכחתי בסוף לקחת אותו מהלוקר"
"לא נורא,נשתמש ביחד" הוא עבר לכסא לידה
היא חייכה אליו "תודה"
"אין בעד מה!"
לפתע עיניה קלטו מעטפה ורודה בתוך מחצית הספר "מממ...מה זה?" היא שלפה את המעטפה
"לא יודע" משך בכתפיו
"לאלכס" קראה את הכתוביות שהופיעו בחזית המעטפה,היא פתחה אותה בזריזות והחלה לקרוא
"לאלכס שלי,
אני מתגעגעת אלייך המון! רציתי לומר לך תודה על הלילה הנפלא שהענקת לי!
אתה בן אדם מיוחד מאוד! מתי תגיע שוב?
אני עדיין ממשיכה להתגעגע!
למרות שעברו רק מספר ימים אני משתגעת בלעדייך וכל הזמן רק חושבת עלייך!
מחכה לך שוב ואוהבת המון
נועה. "
אלכס החוויר
"אלכס" פנתה אליו "אתה רוצה להסביר לי מה זה בדיוק?!"
הפרק יצא ארוך אז שלא יהיו תלונות כן?
כרגע אני עובדת על פרק 20 אז אין חשש שיהיה עדכון פעם בחודשיים ^^"
ולסיום משו קטן ומצחיק רצח
ושיר נוסטלגיה XD
ושיר אחרון-כי אני ממש אוהבת אותו..
אז יאללה מממממ...ביי!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לצידך תמיד-בדם קר