לצידך תמיד ^_^

היוש ^^"

מה קורה אנשנושים?!

תנחשו מה???-התחדשתי במחשב חדש! מחשב נייד! זה אומר שלא יהיו בעיות בהעלת פרק...

ו...גם התחדשתי בתספורת חדשה (כאילו מזמן אבל שכחתי לספר את זה..^^")

קיצר הסתפרתי קצר צבעתי את השיער לבורדו (צבע חזק יותר מהקודם) ועשיתי 3 פסים שחורים ^^

תזכירו לי להעלות תמונות מתישהו ...

ולנושא אחר..שמתי לב שההשראות מגיעות אלי במקומות ובזמנים הכי לא צפויים..במקלחת,באוטובוס,באמצע שיחה עם מישו בעבודה...בשבת! הו בשבת זה אסון כי אסור לי לכתוב!!! :(

קיצר עלו לי רעיונות חדשים אבל..אמממ נתקעתי קצת,אז למי שיש רעיונות שקשורים לאשלי ו/או תהילה ו/או כל מישו אחר חוץ ממעין אבי ואמיר מוזמנת להציע לי בדחיפות כדי שאוכל להמשיך לכתוב!!!!

ונעבור לדבר על הוואנשוט..

אז,כפי שאתן יודעות אני מתה על תחרויות לכן החלטתי להשתתף בתחרות סיפורים של מעריב לנוער,היה די קשה לי לחשוב על רעיון אבל בסוף יצא משו XD

חשוב לי להדגיש שגם מי שקראה את זה..שתגיב,חשוב לי לדעת מה הדעה שלכן ואתן לא משתפות אותי :\\

הסיפור

"אני מצטער" שמעתי אותו אומר לה בשקט,ואמא שלי כמובן פורצת בבכי חזק

"לא,לא! אתם יכולים לעשות משהו! תצילו את הבת שלי!"

ידעתי.ידעתי שזה מה שיקרה,לא רציתי להאמין בזה-אבל זאת האמת,הרופא כרגע אישר שנותרו לי ימים בודדים לחיות.

הבנתי את זה כבר מזמן-לא שלא בכיתי,בכיתי המון על מר גורלי אבל אז הבנתי שוב שאני לא רוצה לסיים את החיים שלי בדיכאון-דווקא להפך החלטתי לחיות את החיים ולעשות את הדברים שמעולם לא עשיתי.

אמא שלי ניגשה אליי וחיבקה אותי,דמעותיה לא הפסיקו לזרום. ניגבתי את הדמעות שזלגו מעיניה "אל תבכי אמא" ניחמתי אותה

"אל תבכי?" היא הסתכלה עליי ועיניה היו אדומות "ביתי היחידה עומדת למות ואני לא אבכה?"

"את תהיי בסדר" ליטפתי את שערותיה "ואל תשכחי אמא,שאת צעירה ויכולה להביא עוד ילדים"

"ג'ס אני כ"כ אוהבת אותך" היא חיבקה אותי חיבוק דוב

"את חונקת אותי!!!" עשיתי קולות חניקה והיא שחררה אותי,מצחיק,אני זאת שעומדת למות ואני צריכה לנחם אותה.

חזרנו הביתה,עליתי לחדרי והכנתי את הילקוט שלי.

"ג'ס" אימי נאנחה "למה את מכינה דברים לבי"ס?סיכמנו שתישארי בבית,לא?"

"לא! אם נותר לי זמן מוגבל לחיות אז אני רוצה לבלות את הזמן הזה בסביבת אנשים שאני אוהבת..."

"אבל.."

"שום אבל!" קטעתי אותה "איך את רוצה שאני אזכור אותך?בתור אמא שאסרה עליי דברים או בתור אמא טובה שעשתה הכל בשבילי?"

"את בלתי אפשרית" היא צחקה,יופי לפחות עכשיו היא מחייכת  "לא הגיע הזמן לספר לחברייך לכיתה את מה שעובר עלייך?"

"לא!" אמרתי בנחישות "הם במילא לא יבחינו אם פתאום אעלם.." שילבתי את ידיי

"אל תגידי ככה! את חשובה מאוד!"

"בסדר אמא" גלגלתי את עיניי "כבר מאוחר ואני רוצה לישון"

"לילה טוב מתוקה" היא נשקה על מצחי" תבטיחי שתספרי להם...לפחות שילוו אותך בזמן הזה ש..."

"בסדר אני מבטיחה" קטעתי אותה,אין לי כוח לבכי שלה שוב " אני אספר להם...ביום מן הימים..."

ד"א לא יצא לי להציג את עצמי-אני ג'סיקה אבל כולם קוראים לי ג'ס,אני חולה במחלה סופנית-יש לי מום בלב מאז שנולדתי הרופאים עוד אז קבעו את מותי אבל אני הוכחתי להם שאני חזקה יותר,עכשיו זה החמיר ואין כבר מה לעשות יותר הגוף הזה שרד מספיק 17 שנה.

את האמת אין לי הרבה מה להתלונן-נולדתי למשפחה מעולה שאוהבת אותי,תומכת בי ומספקת את כל צרכיי,אבל המחלה הזאת...המחלה הזאת מגבילה אותי בפעילויות היומ-יומיות שלי-אסור לי לשמוח או להתעצב יותר מדי אבל הכי גרוע-היא אוסרת עליי להתאהב,לסכן את הלב בצורה כזאת:

להתרגש בצורה מטופשת כשאהובך מתקרב אלייך או מנשק אותך,זה קשה.לגמרי קשה,למה?כי אני כבר מאוהבת:אנדי-כך קוראים לו,אנדי בחור גבוה בעל עיניים כחולות ושיער שחור,הוא גורם לי להחסיר פעימה כל פעם כשהוא עובר ליידי-כמובן שזה לא טוב בשבילי.

אני יודעת שאין לי הרבה סיכויים איתו-אנדי הוא הבחור הכי מקובל בשכבה לעולם הוא לא יעז להסתכל על אחת כמוני-אני יודעת את זה בוודאות.

כבר זמן אני מתכננת להתוודות באהבתי בפניו,גם אם זה לא ימצא חן בעיניו-לפחות ניסיתי.כמובן שהוא לא יודע,אף אחד לא יודע.

במהלך השבוע ניסיתי לתפוס אותו,אבל לא הצלחתי פעמים הוא התעלם ממני או שקטעו אותי  באמצע.בזמן האחרון מצבי החמיר והרגשתי שאני חייבת לספר לו,לקחתי על עצמי שזה יהיה הדבר האחרון שאני אעשה בעולם הזה-שלפחות אם הוא יסרב אני לא אצטרך לסבול הרבה משברון לב.

"אני אכתוב לו מכתב" צץ במוחי רעיון "מכתב התוודות אהבתי אליו!" חייכתי חיוך מרוצה.

כתבתי את המכתב בזריזות והכנסתי אותו לילקוטי "מחר בבוקר כשאף-אחד לא יראה אני אכניס אותו ללוקר שלו"חשבתי

נכנסתי למיטה,התכסתי וייחלתי רק לטוב.

הלילה הזה עבר לי כסיוט.לא עצמתי עין אחת,הלב שלי לחש לי שלא נותר לי זמן רב לחיות ימים בודדים או אפילו שעות..

שמעתי את הציפורים מצייצות והסרתי את השמיכה מעלי.השעה הייתה 5:10

התלבשתי והסתכלתי על עצמי במראה הגדולה: הייתי רזה ותשושה והיו לי סימנים שחורים מתחת לעיניים...הזדעזעתי מעצמי או יותר נכון ריחמתי על עצמי...

הגעתי לבי"ס ממש מוקדם וישר...ניגשתי ללוקר שלו ושלשלתי את המעטפה לתוכו.לאחר מכן עשיתי סיור בבי"ס-מי יודע אולי זה יהיה הזיכרון האחרון שלי.

מהר מאוד מבלי שהרגשתי ביה"ס התמלא.בזמן ההפסקה ניגשתי לאנדי נרעדת כולי

"היי אנדי" קולי רעד

הוא הסתובב אליי "כן?"

"ר...ר..רציתי לשאול אם קראת במקרה את המכתב שהנחתי לך בלוקר?" שאלתי

"לא,עדיין לא פתחתי אותו" הוא השיב לי

",בסדר...אבל כשתקרא אותו תאמר לי מה דעתך טוב?"

"אולי תאמרי לי מה כתבת ב"מכתב" הזה ונגמור ענין?" גלגל את עיניו

וואו. לא הייתי מוכנה לזה "אמרתי מתפתלת באי-נוחות

"כן????..."

"ר...ר...רשמתי שם" גמגמתי בצורה איומה " רשמתי שאני מאוהבת בך...ו..ורציתי לשמוע את דעתך" הרגשתי איך הסומק עולה על לחיי

"אה" הוא הסתכל עליי בגועל "אני ממש לא בענין שלך מותק אז..ביי" אמר בקרירות והסתובב לדבר עם חבריו

לקחתי 3 צעדים אחורה והתחחלתי לרוץ,רצתי מהר כמו שלא רצתי מעולם,מהר מאוד נוזל חם ירד מעיניי והפריע לי לרוץ.ידעתי שכולם מסתכלים עליי אבל כרגע שום דבר לא ענין אותי.

הגעתי הביתה ובכיתי בלי הפסקה אך הפעם ליבי לא לחש לי-אלא צרח לי,ראשי הסתחרר והרגשתי שהפסקתי לנשום.

כאב לי.כל-כך כאב לי...לא הכאב הגופני אלא הנפשי...הדחייה הקרירה שלו שברה לי לגמרי את הלב.

==נקודת מבט של אנדי==

פתחתי את הלוקר וחשבתי על המילים האחרונות שאמרתי לה,התנהגתי כ"כ בטיפשות! המכתב אכם שכב שם,הרמתי אותו מערימת הספרים המבולגנת שלי "לאנדי מג'ס" נכתב עליו באותיות גדולות

"אנדי,

זאת ג'ס-הבחורה שהתעלמת ממנה לאורך כל השנים.

רק רציתי לומר לך שמילדות אני חולה במחלה קשה,בזמן האחרון מצבי החמיר והרופא הודיע לי שנותרו לי ימים בודדים לחיות,לכן החלטתי הדבר האחרון שאני אעשה הוא שאומר לך כמה אני אוהבת אותך! זה ישמע כ"כ פאתטי אבל תמיד אהבתי אותך,לכן אתה האדם הראשון שאני מספרת לו את הסוד שלי ו...אתה לא חייב לענות בחיוב,אני לא זקוקה לרחמים של אף אחד.ג'ס".

רעדתי.שמטתי את המכתב מידי ורצתי מהר כפי שיכולתי.

שמעתי מישהו נכנס לחדרי מתנשף "ג'ס? ג'ס? את בסדר?"

 "אמא?זאת את?",בכיתי" אני לא מרגישה טוב אמא,הלב...הוא כואב אמא,כואב לי כ"כ" התפתלתי מכאבים,בקושי לדבר יכולתי

"זה אני אנדי" שמעתי את קולו ,ג'ס,למה לא סיפרת לנו? למה לא סיפרת לי?" משהו מוזר קורה כאן-אני חושבת שהוא בוכה.

"לא רוצה שתרחמו עליי...אני לא זקוקה לרחמים של אף אחד..."

"אני לא מרחם עלייך ג'ס..אני...אני אוהב אותך! שיקרתי לך מקודם! תמיד אהבתי אותך מהרגע הראשון שראיתי אותך! את שומעת אותי ג'ס? אני זקוק לך אל תלכי בבקשה!!!"

שכבתי בזרועותיו ועצמתי את עיניי,מהר מאוד צללתי אל תוך עולם לבן,הבנתי שהגעתי למקום הנכון-הגעתי לגן עדן.

נו איך? מקווה שאהבתן! ^^"