טוקיו הוטל בישראל
אלה היו ימים רגילים למדיי עבור חני וליאת,הן בדיוק קיבלו
עבודה בתור נציגות שירות במלון מריקיור בבת ים,וכתוצאה מכך הן קיבלו חדר משותף
למשך ארבעה ימים,כזמן ההכשרה.
חני קצת התלוננה שמבין עשרות המלונות בארץ,שלחו אותם דווקא
למלון מריקיור,דווקא לבת ים.
לליאת לא היה אכפת,כל עוד היא קיבלה מסג' חינם בספא ובילתה
כמה שעות טובות בג'קוזי.
הן העבירו את רוב שעות היום בהתלמדות על סוגי הלקוחות
שעשויים לפנות אליהן,מה ואיך עונים להם,ודרכי התנהגות בכל מיני סוגים של מצבים.
אחר כך רוב שעות הערב והלילה היו ניתנים להן לעשות כאוות
נפשן,אז הן היו יוצאות לטיילת,הולכות בה לאורכה ובחזרה,יושבות על כוס מילקשייק בקפהקפה,או
סתם מפטפטות עם מישהו שפגשו במקרה בדרך.
ביום השני שלהן במלון,הן חזרו אחרי יום הלימודים הארוך
בחזרה לחדרן,למקלחת מרעננת ואחר כך ישבו על הספה והעלו רעיונות לתעסוקה.
"אפשר ללכת למסעדה סינית" הציעה חני
"היינו שם אתמול" הפטירה ליאת בשפה רפה
"מסעדה יפנית?"
"גם"
"תאילנדית?"
"גם"
"אממ...בכמה מקומות היינו אתמול?"
"בהרבה" ענתה ליאת "אפשר לחשוב כבר מה אורך
הטיילת הזאת..."
"טוב,אבל אי אפשר פשוט להישאר פה ולהשתעמם למוות"
סכמה חני "אין מצב"
"בואי סתם נלך לשבת על החוף,זה יכול להיות נחמד"
"רעיון טוב" הסכימה חני ושתיהן ירדו לשבת על שפת
הים,כשהגלים באים ושוטפים את רגליהן והן משוחחות על הא ועל דא,ועל עניינים ברומו
של עולם.
כשקצה נפשן בשיחת החולין הן חזרו בחזרה למלון,לקומה ה20,חדר
2010.להפתעתן הן ראו שני שומרים עומדים מול הדלת שלהן,הן בהתחלה פחדו שבאו לעצור
אותן ("אמרתי לך שלא היית צריכה לזרוק את הזית ההוא אתמול על הזוג המבוגר")
אבל השומרים האימתניים אפילו לא נתנו בהן מבט (טוב,אולי אחד ממש קטן).
"תגידי,מה הם עושים פה?" שאלה חני בקול שקט ומעט
מפוחד (היו לה כמה סיבות טובות לפחד שמישהו שלח מתנקשים לטפל בה,ושני הבריונים
האלה נראו בדיוק כמו מתנקשים פוטנציאלים)
ליאת משכה בכתפיה "אין לי מושג" הן קרבו עוד אל
חדרן,ואז חני פתחה את החדר,ואחר כך קרו דברים באופן מהיר:
הבנות נכנסו לחדר,באו לסגור אחריהן את הדלת ובשניה בודדה
אחת הן הצליחו לראות ארבעה אנשים מוכנסים לחדר שמולן,כשאת השנים האחרונים הן זיהו
בתור גוסטב וגיאורג מטוקיו הוטל.
"אני לא מאמינה!" צעקה ליאת ועטתה על
הדלת בפראות,למזלה חני עצרה אותה ברגע האחרון.
"מה את עושה,לעזאזל?" היא שאלה בכעס "מה את
עושה?"
"אל תגידי לי מה אני עושה" ענתה ליאת בעזות
וניסתה להתגבר עליה,לעבור אותה ולפתוח את הדלת "בילוש שלי נמצא בדלת ממול ואת
עוצרת בעדי? את משוגעת! עופי מהדרך!"
"לא!" השיבה חני בנחישות "אין מצב,השומרים
שלהם לא יתנו לך להכנס בשום אופן,אז אם את בכלל רוצה שיהיה לך סיכוי להפגש
איתם,תתעשתי ובואי נחשוב על תוכנית מסודרת,אחרת הם יראו אותך בתור גורם מסוכן
ויעבירו אותם לאיזה מלון באנא-ערף איפה"
"טוב" ליאת הסכימה בחוסר ברירה ובהתנשפות
מהמאמצים להשתחרר מידיה של חני שאחזו בה בחוזקה "טוב"
"טוב?" שאלה חני בחוסר אמון ושחררה לאט את אחיזתה
"בואי נרגע,שבי בספה" ליאת פסעה לאיטה והתחילה להתנשם במאמץ "את לא
באמת קולטת,חני,נכון? ביל! ביל שם! דלת ממול! ברד הזבל צדק!"
"על מה את מדברת?" שאלה חני בחשדנות כשלא כל כך
הבינה מה ליאת אומרת.
"ברד אמר לי שהוא יתאכסן במריקיור,אבל לא האמנתי
לו.תחשבי,מכל בתי המלון,דווקא בת ים ודווקא מריקיור? הייתי בטוחה שהוא עבד עליי
בגלל שהוא ידע שאני מתה על ביל ובגלל שהוא ידע שאנחנו כאן בהכשרה.הזבל לא
שיקר"
"את אומרת שברד אמר לך מראש שטוקיו הוטל יהיו
במריקיור?" שאלה חני וליאת הנהנה בשלווה "כן,בדיוק"
"זה מוזר..."אמרה חני לאיטה "כנראה הוא אמר
לך את זה בגלל שהיה בטוח שלא תאמיני לו,אחרת לא נדמה לי שהוא היה חולק את המידע
הזה עם המעריצה מספר 1 של ביל.
"ובכלל,מאיפה ברד ידע על זה? זה לא מידע סופר-סודי או
משהו כזה?"
"תסמכי עליי שברד יודע את כל הדברים שאנחנו היינו מתות
לדעת" אמרה ליאת בקנאה "חתיכת בר מזל שכמוהו"
"עם כל הכבוד שהוא בר מזל והכל,מי אם לא אנחנו נמצאות
עכשיו ממש דלת ממול טוקיו?" אמרה חני בעידוד.ליאת נחרה בבוז "אני לא
אתפלא אם הם הסכימו לברד לישון איתם במיטה.הוא תמיד צעד אחד לפני כולם"
חני משכה בכתפיה ואז ליאת פנתה אליה "טוב,אז מה
התכנון?"
"תני לי לחשוב על משהו" אמרה חני "קודם
כל-מידע כללי-טוקיו כאן ולא במקום אחר בגלל:"
"כנראה זאת תוכנית הסוואה" אמרה ליאת בידענות
"הם בטח שלחו כפילים אל איזה מלון מפורסם בתל אביב,שהם גם דאגו לפרסם
בעיתונות ששם הם מתארחים,שלחו את כל המעריצים לשם,ואת החבר'ה האמיתיים הם שלחו
לאיזה כפר נידח ששמו בת ים.ז'תומרת לחדר ממולנו"
"נשמע כמו משהו שהם אכן עשו" הסכימה חני "אבל
לדעתי הם לוקחים סיכון גבוה מדי שלא יזהו אותם פה.כי אם זה יקרה,אז תוך שניה המלון
יהיה שוב מוצף מעריצים...את יודעת איך זה,מספיק בן אדם אחד שיראה אותם,וזהו.כל
המעריצות כבר כאן"
"אבל הבן אדם,או יותר נכון,השתיים שכן יודעות,אם הן
מספיק חכמות,הן לא יעבירו מידע חשוב כזה הלאה"
"אה,לא?" שאלה חני "למה?"
"למה!" כעסה ליאת "כי אם יבואו לפה עוד מאה
אלף מעריצות,את חושבת שהסיכוים שלנו להתקרב אליהם יגדלו או יקטנו?"
"למי אכפת בכלל מלהתקרב אליהם?" שאלה חני שלא
הבינה בכלל על מה כל המהומה סביב טוקיו הוטל
"לי אכפת!" הדגישה ליאת ונראתה דיי לחוצה.
"טוב,אז מתי ההופעה שאליה יש לנו כרטיסים?" שאלה
חני כבדרך אגב
"מחר בערב.שורה ראשונה"
"כן,את זה אני זוכרת" אמרה חני "אז אם
ככה,אנחנו נוכל לצאת לפני סוף ההופעה,להגיע לכאן,לפרוץ לחדרם,ותחכי להם שם.זה
הכל"
"ומי מבטיח שהשומרים לא יחכו פה כל הזמן הזה וישמרו על
החדר?"
"אף אחד,אבל שווה לנסות.חוץ מזה,הרגת את בנדקיטוס,את
מפחדת לטפל בשני גרמנים אנטישמים? נערים עליהם בקלות,שטויות בשבילנו"
"טוב" הנהנה ליאת "אבל האחריות שאני אפגוש
את בילי היא עליך,ברור? אם זה לא יקרה,אני לא יודעת מה אני אעשה לך!"
"אני דווקא חושבת שאני כן יודעת מה תעשי לי..."
מלמלה חני והנהנה בהסכמה "סבבה,את תראי שתפגשי את הגועלי
הזה...כלומר,ביל"
ליאת הדליקה בינתים טלויזיה והן צפו בשעמום בשידור חוזר של
משחק כדורגל.אפילו לא היה להן כוח להעביר ערוץ.
כשנשמעה נקישה בדלת,הן לא הגיבו,ואז נשמעה שוב נקישה,חזקה
הרבה יותר.
"החדרנית הזאת מוצאת לה זמן לבוא" סיננה חני
בעייפות ונשענה על ידיה "ליאת,תורך לפתוח"
"לא נכון!" כעסה ליאת "אני פתחתי פעם
אחרונה"
"פעם אחרונה זאת הייתה שיחת טלפון" הוכיחה חני
"נכון,אני עניתי"
"בטח שאת ענית,זאת הייתה אמא שלך"
"קומי כבר,חני! יאללה מהר,מהר,לפני שהיא תלך להביא את
המגבות שלנו למישהו אחר,לכי תדעי אם לא מדובר באיזשהו ערבי"
חני רק שמעה את המשפט הזה וקפצה מהספה כמוכת ברק.היא ניגשה
בצעדים מהירים אל הדלת ופתחה אותה.
בפתח עמד לא אחר מאשר גיאורג בכבודו ובעצמו.חני הסתכלה עליו
בשעמום,חוץ מזה שבמציאות הוא היה יותר גבוה וחי,היא לא ראתה הרבה דברים שונים
מהתמונות ומהסרטונים שראתה.
"גלךדקחכקפ'עכחבגהצתץדגתץתצג'ךרדתץגתצג" אמר
גיאורג במהירות ונראה לחוץ מאוד
"מצטערת" אמרה חני ופיצצה לו בלון של מסטיק בפנים
"לא מבינה גרמנית"
היא באה לטרוק לו את הדלת בפרצוף,אבל ליאת עצרה אותה בשניה
האחרונה.
"הוא לא דיבר בגרמנית" היא אמרה "הוא דיבר
באנגלית"
"וואלה?" שאלה חני בחוסר אכפתיות "נשמע
בדיוק אותו דבר"
"והוא אמר שטום וביל בסכנה"
ליאת שאלה משהו את גיאורג באנגלית,הוא השיב לה קצרות ואז
ליאת משכה את ידה של חני ושתיהן יצאו מהחדר,בעקבותיו.
"על איזו מין סכנה הוא מדבר?" שאלה חני בלחש,אך
ליאת ענתה לה שהיא לא יודעת.
גיאורג סימן לשני הבריונים לתת לבנות להיכנס,והם פינו להן
דרך.הן נכנסו לחדר שנראה מעט יותר מושקע משלהן וחני צחקה בליבה שאחרי הכל טוקיו
הוטל לא זכתה לאיזו סוויטה נשיאותית.(אבל מה שכן,היא זכתה לשקט,וזה הרבה יותר
חשוב.)
הדבר הראשון שחני הבחינה בו היה בטום,שרוע בתנוחה מצחיקה על
המיטה,ולידו ביל,שרוע בתנוחה דומה.
גיאורג מהר לסגור אחריו את הדלת וחני ברכה על כך שאף אחד לא
הבחין בה שהיא צחקה מלראות את התאומים האגדיים במצב מביך שכזה.
ליאת נראתה על סף עילפון.היא נקרעה בין רצון להתנפל על ביל
ובין רצון לא להסגיר את עצמה כל כך מוקדם.היא תהתה אם תוכל למצוא דרך לשכנע את
גוסטב וגיאורג לצאת מהחדר כדי לבצע את זממה.
מבטה של חני נתקל בגוסטב,שעמד מול המיטה וכסס את ציפורניו
במתח.הוא נראה הרבה יותר שמן ממה שהיא ראתה בתמונות,אבל כשמבטיהם הצטלבו היא
איכשהו הצליחה לסגור את המחשבה הזאת בפניו.
גיאורג התחיל להסביר להן בקצרה מה קרה לתאומים "טום
אכל איזשהוא אוכל מהמלון,והוא פתאום נהיה כחול ונפל חסר הכרה על המיטה"
"ומה קרה לשני?" שאלה חני באנגלית מקרטעת.לא היה
אכפת לה,כי גם האנגלית של גיאורג לא הייתה מעולה,אבל העיקר הוא שהם הבינו אחת את
השני.
"אתן יודעות איך זה אצל תאומים" אמר גיאורג
"ברגע שאחד מהם לא מתפקד כמו שצריך מאיזשהיא סיבה,גם השני עולה על שרטון"
"וואלה?" שאלה חני בציניות והבחינה שגיאורג לא
הבין מה אמרה.לא היה אכפת לה.
"את יודעת לעשות הנשמה?" פנה גיאורג לליאת,כי
הבין שהעזרה שתצמח לו ממנה תהיה מועילה יותר מהעזרה שהוא לא יקבל מחני.
"ברור" צחקה ליאת על השאלה,הפשילה שרוולים וניגשה
אל ביל.היא כבר באה- כש-
"מה את עושה?" שאל גיאורג ועצר אותה "טום
צריך הנשמה,לא ביל.ביל יחזור לעצמו כשטום יחזור לעצמו"
"אה" אמרה ליאת בהבנה כואבת והצטערה על מה
שגיאורג מנע ממנה.היא הבטיחה לעצמה לנקום בו על כך "טוב,אז אני לא יודעת
לעשות הנשמה"
"אבל אמרת-" פתח גוסטב וליאת קטעה אותו
–"הרגע נזכרתי ששכחתי.סורי חברים"
גיאורג פנה כעת בכאב גלוי לחני "תגידי לי שאת יודעת
לעשות החייאה.בבקשה" היא כמעט וראתה דמעות בעיניו.
"אני יודעת לעשות החייאה" אמרה חני "ברור.כל
מטומטם יודע"
גיאורג נראה על פרץ דמעות אושר "נו! קדימה,תעשי לטום
הנשמה"
"אין מצב" אמרה חני בהחלטיות "אני לא נוגעת
בדבר הזה אפילו בטלפתיה"
"למה?" שאל גיאורג במבוכה,וליאת נעצה לה מרפק
במותן,כדי שלא תהרוס הכל.אם חני תודה בזה שהיא שונאת את טוקיו (ואת האמת,היא לא כל
כך שונאת) אז גיאורג יעיף אותן בבעיטה מהחדר,וזה ירחיק את ליאת מהגשמת חלומה.וחני
כבר נתנה לה הבטחה שהיא תסדר לה משהו עם ביל (למרות שהיא בלאו הכי לא התכוונה
לקיים שוב הבטחה כזאת,היא עשתה אצבעות מאחורי הגב)
"כי זה מסוכן" היא אמרה לבסוף "החייאה עושים
רק בתנאי שלא קיים סיכון לעושה ההחייאה,וכאן,רבותיי,דווקא כאן ישנו סיכון
כזה"
"איזה מין סיכון את רואה פה?" שאל גוסטב בכעס שעד
אותו רגע הוא ניסה לשמור בתוכו "חיים של בן אדם מונחים בידייך ואת רוצה לתת
לו למות? את רוצה להפוך לרוצחת?"
חני רצתה לספר לו מה עשתה לבנדקיטוס ושהיא כבר לא מפחדת
מהמילה 'רוצחת' אבל עצרה את עצמה ברגע האחרון וניגשה בזהירות אל טום.
היא הניחה את ידה בזהירות על ליבו וגילתה שהדופק שלו סדיר והוא
נושם.נושם טוב,למען האמת.
היא ניגשה לביל וערכה את אותה בדיקה.גם ביל נשם כמו שצריך.
"לא חשבתם לרגע שהם פשוט ישנים?" היא שאלה את
גוסטב וגיאורג שהנידו במהירות לשלילה "ישנים ולא מתעוררים? נו באמת! זה ברור
שקרה להם משהו!"
"לא,אני לא חושבת" אמרה חני ברצינות וליאת לפתע
צעקה "רגע! אני חושבת שאני יודעת מה קרה להם.יש לכם מושג מה הם אכלו?"
"זה מונח שם,על השולחן" הצביע גוסטב על השולחן
מאחוריהם וליאת ניגשה לבדוק במה מדובר.
"חני,בואי לפה מהר" היא אמרה בעברית כדי שגיאורג
וגוסטב לא יבינו "אני חושבת שתרצי לראות מה זה"
חני ניגשה בסקרנות אל השולחן וכמעט פרצה בצחוק רם כשראתה מה
טום אכל.מנה של סושי,ולא סתם מנה של סושי.מנה של סושי שהיא טיפלה בה בצהריים.
מה שקרה הוא שבזמן הלימודים של הצהריים,הבנות קיבלו הפסקה
קצרה,אותה הן ניצלו על התפלחות למטבח המלון,מבלי שאף אחד הבחין בהן.באחד הרגעים
חני עצרה ופיזרה טיפות שרקחה בעצמה,שהיא כמו סם שינה חזק במיוחד,לתוך תבנית עמוסה
בסושי.כעת היא ראתה את הסושי הזה וזהתה אותו מייד.היה מדובר בסושי מהתבנית,וזה מה
שקרה לטום.הוא נרדם בגלל הסם שינה.
לצערן,הסם היה נסיוני והבנות לא ידעו למשך כמה זמן הוא
משפיע.הן החליטו להרגיע את הרוחות על כל פנים.
"או,זה
" אמרה חני באנגלית והעמידה פני טועמת "דווקא לא
רע"
בתנועה מהירה ליאת שלפה את תבנית הסושי מידה ונזפה בה
"מה את עושה? את יודעת כמה זה לא בריא בשבילך! תראי איך את נראית,כמו סושי
בעצמך" ואז היא זרקה את כל הסושי,ביחד עם התבנית,מהחלון.כך הן התפטרו מראייה
מספר אחת.
חני העמידה פני נעלבת וגיאורג מיהר לומר "אני דווקא לא
חושב שאת נראית כמו סושי" וחני ענתה לו בציניות "למי בכלל אכפת מה אתה
חושב?"
נשמעה נקישה מהירה בדלת,וגוסטב מיהר לפתוח.
האדם נכנס פנימה במהירות וסקר את השטח בעינים חשדניות.
גוסטב,גיאורג,ביל וטום שרועים על המיטה,חני וליאת קרובות
לחלון.שום דבר לא התחבר לו,אז גיאורג התחיל להסביר לו בגרמנית מהירה מה קרה.
ליאת לחשה לחני באוזן שזה האמרגן של טוקיו.
לא יכל להגיע יותר מהר? חשבה לעצמה חני
וחיכתה,יותר מכולם לראות איך הדברים יתפתחו.
האמרגן,(שבשביל הנוחות נקרא לו חיים),עשה את בדיקת הדופק
שעשתה חני לתאומים ולפתע נראה הרבה פחות נסער מאיך שהיה כשנכנס לחדר.
"מה עכשיו?" שאל גיאורג.האמרגן משך בכתפיו
"שומרים על דממת מוות.אסור שאף אחד ידע שקרה משהו לאחים קאוליץ.אני כבר אמצא
דרך להוציא אותם ממה-שזה-לא-יהיה שהם נמצאים בו"
"חשבת אולי לקרוא לרופא?" התערבה ליאת "הכי
הגיוני,לא?"
"מי אתן בכלל?" שאל חיים ונתן בהן מבט קר.
"שכנות" השיבה חני בקרירות דומה.צריך לדבר אל הגרמנים
בשפה שלהם.
חיים לא נראה מרוצה מהתשובה,אז הוא נתן מבט בגיאורג,וזה
הסביר לו הכל.
"אתן יכולות לחזור למאורה שלכן" אמר חיים וסימן
כלפיהן תנועה של נפנוף "קדימה,קדימה"
חני וליאת פנו בכבדות לדלת,כשהוא לפתע סימן להן לעצור
"מילה אחת מכן על מה שקרה פה,ואני דואג שאלו יהיו המילים האחרונות שלכן"
"אני חושבת שאתה צריך לשמור את האיומים שלך לאנשים
אחרים" אמרה ליאת קצרות "אולי לכאלה שהם ישפיעו עליהם"
הגרמני נדהם מהחוצפה,אך נתן להן להמשיך להתקדם בשקט אל
הדלת,בזמן שגוסטב שאל אותו "ומה יקרה אם הם לא יתעוררו עד ההופעה מחר? אנשים
יקלטו שמשהו שלא כשורה מתרחש כאן"
חני וליאת הצליחו לשמוע את קולו המודאג של חיים (שאגב,השם
שלו לא כל כך מתאים לו) ואז,בדיוק כשהן נגעו בידית ועמדו לצאת,הוא ציווה עליהן
לחזור.
"הנה" הוא חייך אל גוסטב כתשובה לשאלתו "הן
יהיו המחליפות של ביל וטום"
"מה?!"
"מה?!"
"מה?!"
"מה?!"
ליאת,חני,גוסטב וגיאורג אמרו בו זמנית.
חני הייתה הראשונה שהתעשתה "אין מצב! תשכח מזה!"
היא מהרה אל הדלת,כמחפשת מילוט,אך חיים מיהר וחסם את דרכה
"10,000$" הוא אמר
"כל אחת מכן.מה דעתך?"
חני השתהתה.כשהיה מעורב בעניין כסף,הכל כבר נראה אחרת.היא
הביטה על ליאת לשמוע מה דעתה.
"זה משכורת של שנתיים" אמרה ליאת מייד "ברור
שכן"
"את לא לוקחת סיכונים,הא?" שאלה חני בציניות
ופנתה אליה בכנות "עם כל הכבוד שאנחנו הולכות להיות יותר עשירות מארקדי
גאידמק,זה עדיין לא כל כך נשמע לי.מה יקרה אם משהו יתפקשש?"
"זה לא באחריותנו" אמרה ליאת "האמרגן הטיפש
הזה מוכן לקחת על עצמו משהו כזה,סבבה.העיקר הוא שאנחנו מקבלות על זה כסף"
"לא יודעת" משכה חני בכתפיה "אני לא כל כך
מוכנה לעשות את זה,זה טירוף!"
היא ניגשה אל המיטה והתחילה לנער את טום וביל
"קומו,קומו כבר,אידיוטים חסרי תקנה! אתם לא יודעים במה אתם מסבכים אותי!
לעזאזל איתכם,קומו כבר!"
היא עזבה אותם רק כשגיאורג משך אותה לאחור,בפקודת חיים
(שמעכשיו ניתן לו שם גרמני יותר,משו כמו 'יוהנס')
"אלו רק שתי הופעות" הרגיע האמרגן "קטן
עליכן,אפילו בנותיי הקטנות היו מצליחות לעשות את זה"
חני לא השתכנעה.
"אבל הן בכלל לא דומות לטום וביל" העיר גוסטב
בפרצוף חמוץ כשהביט על חני וליאת "איך
בדיוק אתה הולך לעבוד על עשרות אלפי צופים,ועל עיתונאים וצלמים?"
"אלו שטויות" נפנף יוהנס בביטול "קודם כל
שהן יסכימו,אחר כך נדאג לכל השאר"
"נו חני" דרשה ליאת "למה את כזאת קשה?
תסתכלי על החוויה שבזה,על האתגר"
"שום אתגר" מלמלה חני "זה איוולי ביותר,כל
הרעיון הזה.למה כל זה היה חייב לקרות?"
"נו" אמרה ליאת שנית,ואז בלי לשאול אותה,היא פנתה
ליוהנס ואמרה בביטחון "היא מסכימה"
"לא,אני לא!" צעקה חני צעקה חזקה כל כך שהייתה
מצליחה אפילו להעיר מתים.אבל את האחים קאוליץ הצעקה הזאת לא העירה.
"קדימה" אמר גיאורג מן הצד "אנחנו לא צריכים
להתחנן אליך בשביל זה"
"אני לא מוכנה" אמרה חני "לא ולא.בשום פנים
ואופן"
"טוב,אז גם כרטיס טיסה לגרמניה עליי" אמר יוהנס
שניסה להמשיך לשחד אותה,בתקווה שהיא תישבר ותסכים "לשתיכן.כולל מלון.מה את
אומרת?"
"כדור פורח" היא הוסיפה והוא מיהר להנהן
"וגם השכרת קראוון עלי למשך כמה זמן שתרצו"
"טוב,אז בסדר" הסכימה חני לבסוף בחוסר
ברירה,ופנתה לליאת "אבל מה עם העבודה? אנחנו לא נוכל להמשיך בהכשרה,ויפטרו
אותנו"
"למי אכפת?" משכה ליאת בכתפיה "אני הולכות
לקבל על שני לילות עשר אלף דולר,ואת בוכה לי על עבודה של מאה שקל בחודש?"
"אז התפטרנו?" שאלה חני
"צלול" השיבה ליאת
"טוב,בסדר" היא השיבה בסוף ליוהנס "אני
בפנים.מה עלינו לעשות?"
"קודם כל נלמד אתכן על ביל וטום,ואחר כך נעבוד איתכן
קצת על גרמנית.לא נוכל לעשות הרבה,אבל אני חושב שכבר חשבתי על כל החורים בהעמדת
פנים הזאת.אני חושב שדיי נסתדר."
"אני ביל!" צעקה לפתע ליאת וגרמה לגוסטב לקפוץ
ממקומו.חני משכה בכתפיה
"אני ביל!" צעקה ליאת שוב והאמרגן שלח בה מבט
כועס "אני לא חושב שאמרתי לכן לבחור מי כל אחת תהיה"
"אבל היא צריכה להיות ביל" אמרה חני "אחרת
היא תהרוג אותך"
יוהנס משך בכתפיו "אם כך,בסדר.את תהיי ביל"
"רק רגע" עצר גוסטב "עם כל הכבוד שהן נשים
והכל,אף אחת מהן לא מתקרבת למבנה הגוף של ביל"
"מה אתה רומז?" כעסה חני "שאנחנו
שמנות?"
"אני רומז שביל רזה מדי" אמר גוסטב גלויות
"ולאף אחת משתיכן אין את מבנה הגוף שלו,ובמיוחד לא את הגובה"
"גובה זה עקבים שלא ישימו לב אליהם" אמר יוהנס
בשטף "ומבנה גוף...טוב,אני לא כל כך חושב שזה יהיה בעיה בגלל שביל לובש עכשיו
כל מיני פרוות וחליפות חלל למיניהן,מה שאומר שיהיה קל להסתיר את גופן.אני דיי חושב
שפתרנו את הבעיה הזאת" הוא עצר רגע והביט בחני "עם טום לא תהיה בעיה
בכלל"
"יש" לחשה חני לעצמה.היא העדיפה נוחות מאשר אפודת
דוקרנים או חולצת מסמרים.
יוהנס התחיל לספר להן בשטף על ביל וטום ותכונותיהם,על
אופיים,על מצבי הרוח וכל מה שחשב שהן יצטרכו לדעת.ליאת לא הפסיקה לפזול לכיוונו של
ביל כל שניה,בזמן שחני התחילה להרדם מהסיפור-שלא-נגמר.
"סיימתי" הודיע יוהנס והצביע על ליאת וגוסטב
"גוסטב,אני רוצה שתלמד אותה את השירים בגרמנית שביל אמור לבצע בהופעה.תבחן
אותה שהיא יודעת הכל טוב מאוד לפני שאתה נותן לה ללכת לישון.אם יהיה לכם קצת
זמן,תלמד אותה משפטים בסיסיים בגרמנית,למקרה חרום.המזל שלנו שהיא יודעת אנגלית לא
רע,אחרת נראה לי הייתי קובר את עצמי במקום"
"למה דווקא אני צריך לעשות את זה?" התלונן
גוסטב.הוא לא נראה מרוצה מהרעיון ששתי בנות יחליפו את ביל וטום.
"בגלל ש-" אמר יוהנס וקירב את פרצופו אל פניו של
גוסטב "אתה לא יודע גיטרה,ואני צריך שגיאורג יכוון את טום הזאתי
בגיטרה." הוא התרחק ממנו ופנה להביט בגיאורג ובחני "אני לא מצפה שתלמד
אותה את כל הליווי של כל השירים,כי אין מספיק זמן,המינימום שתעשו הוא ללמד אותה
הכל באופן כללי,כי בפעול אנחנו ננתק את הגיטרה שלה,אבל זה יהיה דיי דפוק אם יראו
שהיא מנגנת בזמן שיש רק תופים,או רק מנגינה בלי גיטרה,או פשוט שקט.עדיף שנמנע
מעצמנו מבוכה שכזו"
חני וגיאורג הנהנו ויוהנס פנה שוב לגוסטב וליאת "כמובן
שנשים פלייבק עם קולו של ביל,אבל את אמורה לדעת איך השירים הולכים כדי לדעת איך
להזיז את הפה.יהיו עלייך איזה מאתיים מצלמות,אסור שיהיו בושות" ליאת הנהנה
ויוהנס סיכם "טוב,אתם יכולים להתחיל,אני קופץ לחדר שלי לסדר כמה דברים,תתאמנו
על הכל כאן,ואם קורה משהו או שאתם צריכים אותי,תקראו לי"
כולם מלמלו משהו לא ברור בתשובה ומייד כשיוהנס עזב,הם
התחילו להתאמן.גוסטב וליאת הלכו לחדר הסמוך בזמן שחני וגיאורג נשארו שם.
גוסטב הוציא דף ועט והתחיל לדלות ממוחו את השירים בגרמנית
שביל מבצע בהופעה,רשימה שהסתכמה בחמישה שירים.לבסוף הוא דחף אותה לפני ליאת.
"מה מפה את יודעת לשיר?" הוא שאל וליאת עברה
בעיניה על הרשימה "הכל,אבל פחות או יותר"
גוסטב פתח מחשב נייד והדליק שיר אחד "תצטרפי
אליו" הוא אמר והנמיך כך שקולו של ביל נשמע רק בקושי.ליאת שרה מה שידעה ומה
שלא ידעה-היא המציאה.גוסטב נראה תשוש,אבל הוא ידע שהוא לא יוכל לסיים לפני שהיא
תדע את השירים ישר והפוך.
"את יודעת לקרוא גרמנית?" הוא שאל בזמן שידו
השתהתה על הדף
"אתה יודע לקרוא עברית?" שאלה ליאת בחזרה והוא
הניד בראשו "מה פתאום? למה שאני אדע?"
"כנ"ל" השיבה ליאת ברוגע וחיקתה אותו
"מה פתאום? למה שאני אדע?"
"טוב" המהם גוסטב ורשם לליאת באנגלית איך השירים
הולכים בגרמנית.ביחד זה היה נראה כמו שפת תערובת שליאת המציאה לה את השם
"אנגרמלית"
היא התחילה לחזור עם גוסטב על השירים,והאמת שזה דיי היה קל
בשבילה,כי היא היתה שומעת את השירים האלה כמה עשרות פעמים ביום.
גם לגיאורג היה מזל עם חני.הוא הוציא גיטרה והגיש לה
אותה,והתחיל להראות לה כמה אקורדים בסיסים,אבל זה בדיוק היה המזל.
חני ידעה את כל האקורדים הבסיסיים וגם פריטות,מה שמנע
מגיאורג הרבה עבודה שחורה.
הם חזרו על כל השירים שטוקיו היו צריכים לנגן,כשגיאורג מראה
לה איך הולכות הפריטות ועם איזה אקורדים.
בהתחלה הכל הלך קל,אבל אחרי הרבה זמן של אימונים,האצבעות של
חני התחילו לתת את אותותיהם,והיא נשברה ואמרה שהיא לא מסוגלת להמשיך.גיאורג רטן
בזעם ומלמל משהו על הרגישות-יתר של הנשים וחני גם הייתה בטוחה שהיא שמעה ממנו משפט
געגועים לחברה שלו,אז היא נחרה בבוז,ובדיוק כשגיאורג הסתובב אליה לשאול מה זה
היה,נשמע הצלצול הגואל וחני מהרה לקום ולפתוח ליוהנס את הדלת.
"אוקיי" אמר יוהנס והניח את ידיו על
מותניו.בינתים ליאת וגוסטב באו מהחדר לשמוע מה בפיו "ביטלתי לכם את הראיון
בטלויזיה בתירוץ שביל סובל מדלקת אוזניים,אבל לא הצלחתי לבטל את הראיון ברדיו,אבל
לא חשוב.ברדיו זה פחות גרוע מהטלויזיה.
חוץ מזה,ביטלתי לכם למחר את הטיול המיועד לצפון הארץ,כי
הבנות צריכות להתאמן.מה שאומר שכבר בשעות הבוקר המוקדמות אנחנו נהיה באולם ונתחיל
להתאמן"
"וואלה?" שאלו ליאת וחני ביחד והצליבו מבטים.הן
הרבה יותר העדיפו לישון מאשר להתאמן בהיכל נוקיה על שירים של טוקיו.
"אז ספרו לי איך התקדמתם" ביקש יוהנס והביט
בציפייה על גיאורג וגוסטב.
גיאורג פתח "המזל הוא שיש לה רקע בגיטרות,אני חושב
שהיא דיי קלטה את כל מה שהיא תצטרך לעשות"
"יופי" הנהן יוהנס וחייך חיוך מרוצה "ומה
באשר אליך,גוסטב?"
"המזל הוא שהיא הייתה שומעת את השירים שלנו איזה חמש
אלף פעמים ביום,אז היא דיי מצליחה להתאים את עצמה לקצב ולמילים המקוריות.זה בקשר
לגרמנית,באנגלית לא היו בכלל בעיות"
"אוקיי" אמר יוהנס "טוב,אז בנות...לכו
לישון,כי אתן קמות מחר מוקדם בבוקר.אני רוצה שהכל יהיה מושלם בהופעה"
"סבבי" הן אמרו ביחד וחזרו לחדרן,עייפות ומותשות
בצורה שבכלל לא ניתנת להסברה.
למחרת בבוקר חני סירבה לקום,במחשבה על מה שהולך לעבור עליה
באותו יום.
ליאת הקימה אותה בכוח.כוס מים עשה היטב את העבודה.
"מה את עושה?" צרחה חני והתנערה מהמים שנספגו
בבגדיה.
"מעירה אותך" השיבה ליאת בפשטות והחוותה בכיוון
הדלת "תאמיני לי שאת מעדיפה שאני אעשה את זה,מאשר שיוהנס יפרוץ לפה.לא נראה
לי שזה יהיה נעים כל כך"
"אני אקבור אותו" סיננה חני בכעס "אם הוא לא
היה חייב לי כסף,הייתי הורגת אותו רק על עצם הרעיון האיוולי שלו להציע אותנו בתור
המחליפות של הקואליצים"
"טוב,בואי נראה איך אנחנו עוברות את היום הזה"
אמרה ליאת "אני מקווה שנשרוד"
"אל תדאגי" הרגיעה חני,קמה והתחילה להתארגן
"יש לי הרגשה שהכל יהיה בסדר"
אחרי כמה דקות בא יוהנס ודפק על דלת חדרן כדי לברר אם הן
התעוררו ומתי הן כבר יהיו מוכנות.אחרי שהן הפטירו לו תשובה מחפפת שיקח להן בערך
רבע שעה כדי להתארגן,הוא עזב וליאת פנתה לחני "ממש כמו קוץ,היוהנס הזה"
"לא משנה עד כמה הוא קוץ,הוא זה שמשלם לנו.אנחנו
צריכות לפחות להעמיד פנים שאנחנו מכבדות אותו"
"יכול להיות" משכה ליאת בכתפיה בספקנות "אני
בכל אופן דואגת מאוד..."
"אמרתי לך שיהיה בסדר" אמרה חני "אז יהיה
בסדר,תרגעי כבר"
"לא בקשר לזה" משכה ליאת באפה "זה בגלל בילוש.אני
לא יודעת מה אני אעשה לו יתברר שקרה לו משהו.כלומר,זה לא בסדר שהוא לא התעורר
עדיין,מה יקרה אם הוא נרדם לנצח-משהו כמו היפהפה הנרדמת או משהו כזה?"
"היפיוף הנרדם?" לגלגה חני בציניות "לא,לא
נראה לי..."
"אני רצינית!" כעסה ליאת על שחני כל כך נטתה
לזלזל בנושא "תארי לעצמך שהוא יישן מאה שנה.כשהוא יתעורר אני כבר אהיה זקנה
בת 120!"
"אז תמנעי את זה" יעצה חני בעוקצנות "תעשי
מה שהנסיך עשה כדי שהיפהפה הנרדמת תתעורר..."
"כן,בטח!" פלטה ליאת "גוסטב,גיאורג ויוהנס
מה-זה יתנו לי"
"אולי את צודקת" מלמלה חני "אבל אני בכל
אופן לא חושבת שקרה משהו לביל,אם כבר לטום.אל תשכחי שביל ככה רק בגלל טום"
"אבל הוא לא יהיה בסדר אם טום לא יהיה בסדר" אמרה
ליאת במרירות "ולכי תדעי מתי הוא יהיה בסדר"
"זה רק סם שינה" אמרה חני "חזק ככל
שיהיה,הוא לא יחזיק מעמד ליותר משבוע וחצי"
"שבוע וחצי!" קראה ליאת "טוקיו הוטל אמורים
לטוס מחרתיים ולהמשיך בסיבוב ההופעות שלהם,את רוצה שיוהנס יגרור אותנו לאירופה או
מה? לי ממש אין חשק להסתבך בזה עוד יותר"
"כאילו לי יש חשק" סיננה חני "אבל אני מאמינה
שאם התאומים לא יתעוררו עד אז,אז יוהנס בטח יבטל את המשך ההופעות"
"-מה שיעורר את זעמם של אלפי המעריצים של טוקיו"
השלימה ליאת "כן,כמה צפוי"
"מעריצות" תיקנה חני "בכל מקרה,למי אכפת מה
יקרה אחרי שיכנס לי הצ'ק בבנק.אני אתעשר יותר מאלטון ג'ון! וזה אחרי שהוא הופיע
באצטדיון רמת גן כשהוא ביקש על כל כרטיס 1000 ש"ח.בריטי מטומטם וחומד ממון"
"כן,אולי קודם נחכה שזה יקרה" מלמלה ליאת בחוסר
הסכמה.
הן לקחו איתן מספר חפצים קטנים שיזדקקו להם במהלך היום
ויצאו מהחדר כדי לגלות שיוהנס כבר מהלך במסדרון הלוך ושוב,מפטפט במהירות בפלאפון.הן
חיכו עד שהוא סיים,ואז פנה אליהן "המכונית כבר מחכה לכן למטה,וגיאורג וגוסטב
כבר בתוכה,כדאי שנצא מהר,אתן מוכנות?"
הבנות הנהנו בחיוב וירדו בעקבות יוהנס ועוד שני שומרים
שליוו אותו (בנוסף לשנים הנוספים שנשארו לשמור מחוץ לדלת שבחדרם שבמלון) אל
החניון,ואל ג'יפ לבן וחדשני שהמתין להם עם מנוע דולק.
"קדימה" זרז אותן יוהנס להכנס ופתח להן את הדלת
אל המושב האחורי "קדימה,אין הרבה זמן"
הבנות נדחקו אל המושבים האחרונים,שם ישבו לבד מאחורי גוסטב
וגיאורג,שנראו הרבה יותר ערניים מהן.
"לא ישנים בגרמניה" מלמלה חני באוזנה של ליאת
כשהבחינו בהם.
הן העבירו את הנסיעה בשיחת קצרה ומגמגמת במיוחד עם
יוהנס,גיאורג וגוסטב בגרמנית שהייתה רחוקה מלהיות שוטפת.
"את" יוהנס פנה לליאת "את אמורה לדעת לפחות
מינימום מילים.'שלום' 'נעים להיות כאן' 'תודה'....אני אפילו לא בטוח אם תדרשי
להשתמש בהן,אבל אני רוצה להיות רגוע שביל לא יעשה פדיחות עם שפת האם שלו"
"הנדיס אונד פה-סס ביטה אוסשלטן!" קראה לפתע ליאת
במבטא גרמני שהיה מצליח לבייש אפילו את הגרמני הגרמני ביותר.
"מה זה?" לחשה חני לתוך אוזנה וליאת משכה בכתפיה
"לא יודעת,קראתי את זה בשיחון הגרמני בבוקר"
פרץ של צחוק משותף בקע מגיאורג וגוסטב,בזמן שיוהנס נשאר
רציני וחמור-סבר.
"אני לא צריך שתצטטי משפטים הזוים כאלה" אמר
יוהנס בחומרה "הלוואי שהיית יודעת להגיד מה שצריך כמו שאת יודעת מצויין להגיד
מה שלא צריך"
ליאת רכנה אל מושבם של גיאורג וגוסטב ושאלה אותם "מה
זה אומר?"
גיאורג חייך חיוך ממתיק סוד והתמהמה רגע לפני שענה "נא
לכבות פלאפונים ומחשבים אישיים"
ליאת חזרה להשען באותו מושב עליו ישבה עם חני ואמרה,מהורהרת
"טוב,ביל יכול להגיד את זה לפני הופעה,לא? נא לכבות פלאפונים ומחשב..."
קולה דעך ברגע שהיא נזכרה שביל שקוע בתרדמה בחדרו במלון.
"הכי לא חדר 483" אמר חני לליאת בעברית כך שכל
הגרמנים שבמכונית לא יוכלו להבין
"הכי לא Reden" הסכימה ליאת
"מה להגיד?" שאל גוסטב בטמטום והן קלטו שהבין רק
את המילה האחרונה,וחשב שביקשו ממנו להגיד משהו.
"שנאוצה" (תסתום את הפה) אמרה לו ליאת,אך למזלה
לא בשקט מספיק כי יוהנס שמע אותה.
"העיקר את הקללות למדתן צ'יק-צ'ק" הוא העיר בסרקזם
ויותר לא החליף איתן מילה עד תום הנסיעה.
ההופעה של טוקיו הייתה צריכה להערך בהיכל נוקיה,כך שהבנות
מצאו את עצמן אחרי כמה דקות בחדרי ההלבשה,מושבות מול יוהנס,שהתחיל לדבר:
"רק מעטים
מהישראלים שכאן יודעים מי אתן ומה אתן הולכות לעשות,רק אלה שהולכים לעזור לכן עם
כל השינוי תדמית,או איך שלא תקראו לזה,שאתן הולכות לעבור.השאר ישארו לגמרי מחוץ
לסוד הענינים,כמו כן אני לא רוצה שזה יועבר מכן הלאה.ברור? אף מילה החוצה"
ליאת וחני הנהנו בשעמום.גם אם הן רצו,לא היה להן זמן כדי
לעדכן מישהו מבחוץ מה קורה איתן;אחרי השיחה הקצרה הזו עם יוהנס,נכנסה לחדר אישה
צעירה וקצת סהרורית,שעד מהרה התברר להן שהיא המלבישה.
"נתחיל איתך,כי זה יותר מסובך" אמרה המלבישה
לליאת אחרי שנפנפה את כל הגברים מהחדר,כך שעכשיו היא נשארה רק עם חני וליאת ונעלה
אחריה את הדלת "אני חוששת שיש לנו לא מעט עבודה אך זמן קצר ביותר"
"בכל מקרה,למה אנחנו מתלבשות עכשיו?" רטנה חני
"ההופעה בערב"
"כן,אבל יוהנס רוצה לעשות איתכן חזרות על הבמה בצורה
מושלמת,כשאתן כבר מוכנות והכל" הסבירה המלבישה באדיבות.
"לעזאזל עם הכל" רטנה שוב חני והסתכלה בשעמום על
ליאת והמלבישה בשעה שזו טרחה למצוא לליאת בגדים מתאימים ולשוות לה מראה דומה ככל
האפשר,לביל.
חני ידעה שהאיפור זה מה שבאמת יעבוד,הבגדים עוד איכשהו רק
עזרו לתפאורה.
המלבישה הוציאה השד-יודע-מהיכן חליפה שחורה ומנופחת בחלק
מהמקומות,מה שנראה כמו חליפת צלילה לא מוצלחת במיוחד.
"איכס" מלמלה ליאת שעה שלבשה את החליפה "מה
זה הספוג הזה כאן?" היא לחצה באצבעה על השלפוחיות שהזדקרו מהחליפה
"גועלי,זה כאילו יש בתוך זה ריר"
"איכס" הסכימה חני,אך המלבישה השתיקה אותן בתנועה
שעשתה בידה "אלו אחת מהחליפות האמיתיות של ביל,יש פה בחדר כמה מהן,ואני חושבת
שזו הכי מתאימה"
"כי היא הכי מכוערת?" שאלה ליאת כשעל פניה הבעה
נגעלת
"אני בכלל לא חושבת שהיא מכוערת" אמרה המלבישה "והיא
הכי מתאימה בגלל שככה הקהל יתעסק יותר בלבחון את הבגדים מאשר את הפנים.זו מין הסחת
דעת חכמה כזאת,כולם יודעים את הטריק הזה"
"...אוקיי..." ליאת וחני החליפו מבטים הרי משמעות.המלבישה
הזאת דיברה כאילו היא מתכננת איזו אסטרטגיה מלחמתית או משהו דומה.
לקח לה הרבה זמן לעבוד על ההופעה של ליאת,עד שהיא הייתה
מוכנה.היא התרוצצה לסדר את החליפה מכל צד,כך שהיא תראה מושלמת.לסיום היא הצמידה
לליאת עקבים,שתראה גבוה בערך כמו ביל,אבל עקבים כאלו שהוסתרו ונראו כחלק
מרגליה,ואף אחד לא יכל להבחין בהם או לדעת שהם שם לו הוא פשוט ידע את זה.
אחרי כמה דקות נכנסה לחדר מעצבת שיער והתחילה לעבוד על פאה
שחורה שהיא הניחה על ראשה של ליאת.
לו חני לא ראתה את נפלאות 'ארץ נהדרת' ומה הם מסוגלים להפיק
מבן אדם אחד-עשרות חיקוים מושלמים ומדויקים-אז סביר להניח שהיא לא הייתה בכלל
חושבת שיש סיכוי שליאת תראה כמו ביל.
המלבישה הלכה לפינת החדר,חני אחריה,ואז התחילה לזרוק עליה
בגדים-
חולצת בסיס-כדי שלא יראו את עורה מתחת לחולצה הענקית שהיא
לבשה מעל,ואז חולצה ענקית,ואז ז'קט עור שחור,ומכנסיים רחבים שהיו נופלים ממנה לולא
החגורה שהמלבישה נתנה לה והיא דאגה להסתיר מתחת לחולצה הענקית.לסיום המעצבת שיער
שמה לה פאה עם צמות ארוכות-כמו של טום,בנדנה על הראש ועוד בנדנה על הצוואר-מה
שהזכיר לחני שריפים מהמערב הפרוע.
"אני נראית כמו בנדיט" אמרה חני ועיקמה את פרצופה
כשהביטה במראה "ממש ממש כמו בנדיט"
"תגידי תודה שאת לא נראית כמו חילזון חולה" אמרה
ליאת ונראתה על סף קיא כשהביטה בעצמה "ולפחות הבגדים לא לוחצים לך"
"תפסיקו לדבר" אמרה המאפרת ומשכה את חני
אליה.אחרי לא הרבה זמן הן סיימו ויצאו מחדר ההלבשה ויוהנס משך אותן לבמה.גיאורג
כבר עמד עם הגיטרה עליו וגוסטב כבר ישב מאחורי עמדת התופים.
"מוכנות?" שאל יוהנס כשידיו על מותניו.הוא נראה
לחוץ במידה רבה.
"יש ברירה?" מלמלה חני כך שהוא לא יוכל לשמוע.ואז
הסיוט החל.
הן החלו להתאמן על כל שירי ההופעה בשיא הקצב.הם חזרו עליהם
שוב,ושוב ושוב.וכשחשבו שסיימו ורצו דקת מנוחה,אז הכל התחיל מחדש והן חזרו על זה
שוב ושוב ושוב ושוב.וזה לא היה הולך להיגמר.
הן עבדו על העמדות,ליאת למדה את אחיזות המיקרופון ופישוקי
הרגלים המוזרים של ביל,חני את שיטות הנגינה והפוזות של טום,וככה שעות.
קרו לא מעט פדיחות כמו למשל שליאת פתאום שרה כשהיה שקט או
שחני קרעה מיתר מרוב שפרטה חזק בקטעים המלהיבים יותר,אבל הן דיי התגברו על קשיים כמין
אלו,והגיעו לרגע שהחזרות נגמרו.הן היו מוכנות.
"מתחילים להכניס את הקהל" אמר יוהנס אחרי שחזרו
על השיר האחרון במופע בפעם ה-15 "אנחנו צריכים לרדת אל מאחורי הקלעים,בואו
ונתאמן על הגרמנית שלכן"
"או,בטח" רטנה ליאת וגלגלה את עיניה "ממש יש
לי חשק לזה עכשיו"
"תאמיני לי שגם אני לא במצב רוח לזה" השיבה חני
כשהן עשו את דרכן אחרי יוהנס וגיאורג וגוסטב "אבל תתעודדי בכך שכל זה הולך
להיגמר ממש בקרוב.רק עוד קצת עד שהסיוט נגמר"
"אני כבר רוצה להיות אחרי זה" אמרה ליאת וקיוותה
שהכל ייגמר מהר.אחרי הכל,היא הולכת 'להופיע'-או יותר נכון 'להתחזות'-בפני בערך
שמונה אלף צופים,היא נדרשה לגייס את כל כוחות הנפש שלה בשביל זה.היא ידעה שזה לא
הולך להיות קל.
יוהנס ערך לבנות חזרה קטנה על מילים בגרמנית,והורה לליאת
לזרום עם הקהל בין לבין עם משפטים באנגלית,כל מיני דברים מאולתרים.כשסיים,בערך חצי
שעה לפני תחילת ההופעה,הוא יצא מהחדר בעקבות שיחת טלפון בהולה.כשהוא חזר,הוא היה
מלווה בידי ארבעה שומרי ראש,ששניים תפסו בליאת ושניים תפסו בחני והתחילו לגרור
אותן החוצה.
"היי!" כעסה חני "מה קורה פה? אני
טום!"
"כבר לא" אמר יוהנס והבעת פניו שידרה משהו בלתי
ברור
"מה?!" זעקה חני וניסתה להשתחרר בפראות מאחיזתם
של השומרים הענקיים "אל תגיד לי ש- אין מצב-"
"ביל וטום בדרך לכאן" אמר יוהנס ברוגע ובכלל לא
נראה מתחרט על מעשיו "ביל וטום האמיתיים"
"הם בסדר?" שאלה ליאת בחצי לחישה והוסיפה לעצמה
"בילוש בסדר..."
"מה לעזאזל-" פתחה חני אך הן כבר היו
במסדרון,מלוות על ידי המאבטחים החוצה "עמדנו לעשות לך טובה!" צעקה חני
בכל גרונה למרות שיוהנס כבר לא יכל לשמוע אותה,היא הייתה רחוקה מדי.לבסוף היא פלטה
"גרמני מנוול"
"אל תאשימי אותי" אמרה ליאת בתמימות כשחני פזלה
לכיוונה "זה לא היה רעיון שלי"
"כן,צודקת" אמרה חני בכעס "זה היה רעיון שלי.לא?"
ליאת משכה בכתפיה אך לא ענתה לה.המאבטחים הוציאו אותן מחוץ
לאולם וסגרו אחריהם את הדלת.ליאת וחני התרחקו משם מעט,ספגו מכות מבנים שונאי טוקיו
שפגשו בדרך ולבסוף התיישבו על ספסל באחת הגינות.
"מזל נחס" סיננה ליאת בעצב "היה לנו הכל
ופתאום הפסדנו הכל"
חני המהמה בהסכמה וליאת המשיכה "כמעט נהיינו
עשירות,ולא רק שהפסדנו את זה,הפסדנו גם את העבודה שלנו,וגם את המקומות v.i.p שיש לנו להופעה המזורגגת הזאת.לעזאזל עם כולם!"
"תראי איך השפילו אותנו" יבבה חני "חבורת
אנטישמים מסריחים.ניצלו אותנו,לימדו אותנו גרמנית,קרעו לי את הידיים בלימוד
גיטרה,ביזו אותי בכך שהלבישו אותי כמו סתומה ולבסוף העיפו אותי דרך דלת אחורית ורק
שכחו לירוק לי בפנים.מנוולים"
"אוי" נאנחה ליאת "לו רק יכולנו לפחות להיות
בהופעה הזאת,לצפות בבילוש-"
"טוב,חלאס!" צעקה חני וגרמה לקבוצה של יונים
שהייתה בקרבת מקום לפרוש כנפיים ולעוף בבהלה "בילוש,בילוש,בילוש.את לא חושבת
שנמאס לי לשמוע על הבילוש הזה? בגלל מי נראה לך אנחנו כאן,בגללי? לא! בגלל הבילוש
הזה שלך..."
"זה דווקא כן בגללך" הזכירה לה ליאת
"אם לא היינו שמות את הסם שינה בסושי,טום לא היה טועם
ממנו,ואז הוא לא היה נרדם,ואז כלום ממה שקרה לא היה קורה"
"מה שקרה היה יד הגורל" אמרה חני בידענות
"נראה לי שהגרמנים משתלטים על העולם שוב..."
"טוב,בכל מקרה,אי אפשר להמשיך לשבת פה בחוסר מעש,עוד
מעט תגיע שעה ששום מכונית לא תעבור פה..אתה באה לבקש ממכוניות 'קח אותי
הביתה'?"
"כן" משכה חני בכתפיה "את רואה ברירה אחרת?
חיי ההומלס שוב..."
חלק מהשירים השמקסים שלהם *_*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לצידך תמיד-בדם קר
