הכונכיה של עדן.

והנה, כמה נורא לומר- כהרגלי, אני צופה בקיץ חולף ומסתיים לו ומביטה לאחור כדי לראות שגם הקיץ הייתי לבד. אפילו לא דייט, שלא לדבר על חיבוקים או נשיקות או להירדם לצד מישהו בלילה. 
מה שקיבלתי הקיץ היה לצפות בחברים שלי גדלים ומאושרים ומגשימים חלומות ולעודד ולא לקבל כלום בעצמי.

מה שקיבלתי הקיץ הוא סטירת לחי מכאיבה ומצלקת, של יד ענקית מורכבת ציפיות ומחשבות ש"אולי הפעם יש לי מזל"

מה שקיבלתי הקיץ הוא לראות מהצד את מיקי וגברת אוזניות ועוד רבות וטובות מסביבי אוחזות יד ביד עם מישהו או מתחבקות איתו על הספה או מספרות לי על הלבטים וההתרגשויות ואני כל מה שיש לי הוא לשתוק או לשמוח בשמחתן או לספר על שקשה וכואב לי או להתייסר בשקט 
מתי כבר יוכלו לשמוח בשמחתי
למי בכלל יש פנאי לשמוח בשמחתי
לא הרגשתי לבד בחיים כמו שהרגשתי בחודש האחרון 

אני שונאת את כולם

כוס אמא של הקיץ המזדיין הזה