הכונכיה של עדן.

בזמן האחרון קשה לי להירדם. 

הוא בוהה בי מחוץ לחלון, מבין חרכי התריס, מזהם את החדר בנעיצת אישוניו בחלל ובי. החיוך הזדוני שלו מבהיק מפעם לפעם כשעוברת מכונית בכביש מתחתיו והקרניים שלו מנצנצות לאור הירח. לפעמים כשאין לי כוח הוא אוזר אומץ, משתחל בקושי רב לתוך החדר ומטפס לי על המיטה בתנועות חרדוניות. הוא רוכן מעליי, זעיר ומשתק. הוא מכריח אותי להשאיר את העיניים פקוחות ולא נותן לי להירדם, צובט לי את הלחי באהבה מוגזמת שגורמת לי לעוות את הפנים. אחר כך, כשהוא שבע מהסבל שלי הוא משתרע לצידי על המיטה ודוחק אותי אל הקיר. אני נרדמת ולא נרדמת, מאובנת,  ולפעמים הוא נועץ בי ציפורניים חדות סתם כדי להציק. בכמה מהפעמים ביקשתי ממנו שילך. אמרתי שאני חזקה כבר והבנתי ועכשיו רק רוצה קצת לישון כי גם חזקים מתעייפים לפעמים. הוא מתוך העלטה צחק ואמר שאני כלום בלעדיו. שבלי החושך שהוא פורש עליי אני לא אצליח לראות את האור הקטן והמלוכלך שמתאמץ לבקוע דרכו לעיתים רחוקות. אז העביר אצבע עקומה מלאה ברחמים על עצמות הבריח והכתפיים שלי, כאילו מנחם אותי אבל בעצם בז לי, פלט גיחוך וגלגל עיניים והתפרש לידי ודחק אותי הצידה כהרגלו מבלי להגיב. באופן כזה שמעליב יותר מאשר תשובה משפילה. ואני התכנסתי בעצמי כמו בכל הלילות וחשבתי שוב ושוב איך זה שאני לא מצליחה לנצח. מיד היה מתיישב לי על התנוך ולוחש פנימה כמו לתוך באר מרוקנת שמהדהד בה הד מכאיב- ״מעל לחושך שלך אין אור, רק עוד חושך אין סופי. ואני גם שם, וגם מעל, ואהיה גם אחרי ואחרי ואחרי. זה כל מה שיש לך, אל תצפי ליותר.״

-

בא לי להיות לבד עד שאתכלה ואעלם לתוך עצמי