אני מרגישה תקועה בתוך בור של ייאוש.

וזה מצליק, כי אפילו חווית-כמעט-מוות שהייתה לי הבוקר לא גורמת לי להרגיש יותר חיה, או יותר בעלת מזל, או קדושת החיים ושקר כל שהוא.

אני חושבת שמעולם לא הייתי במצב כזה

ממש איבדתי את האור בעיניים.

כשצריך אני יודעת לצחוק וכצריך לחייך אני מחייכת

אבל אל בא לי

אני לא רוצה

לא טוב לי.

נשיקה זו נשיקה וחיבוק אולי טיפה מדגדג לי בפנים

אבל דברים הם פשוט לא כמו שהם אמורים להרגיש.

איבדתי את האמון בך

איבדתי הרבה מהכבוד שהיה לי כלפייך

איבדתי תחושת שייכות למערכת יחסים שלנו.

את אומרת שזה היה "החלום שלנו" לעבור לגור יחד מחוץ לבית של ההורים

וזה מרגיש כל כך רחוק ממני.

לא יודעת עד כמה אני רואה את העתיד שלנו יחד

לא בקצב הזה.

את מפוררת אותי לאט לאט

בכלל בלי לשים לב

כמו פלסטלינה את מגלגלת אותי לפירורים קטנים ובלתי נראים וזורקת אותם לאוויר.

אין לך מושג מה את עושה לי

אין לך מושג איך שברת אותי

איך אותו רגע באותו פאב מזדיין שבר אותי

את פשוט לא מבינה.

לא, אני לא חושבת שמחר יהיה טוב יותר.

לא איתנו, לא איתי, אולי לך.

מעולם לא הרגשתי בודדה כל כך, וזו בדידות איומה

זו תחושה שפעם ראשונה בחיי לא נובעת מאיזה מצב רוח פתאומי ודרסטי

לא אמיזו תקופת משבר או תפנית בחיים

שמיד תשתנה

לא

זו תחושה עמוקה של הבנה שאני פשוט באמת לבד

הידיעה שהלבד הזה הוא הלבד הכי פשוט שיש

שוברת אותי ומוציאה אותי מאיזון.

אני פשוט לבד.

וזה פשוט ככה.