אז כל הזכויות לקטע/סיפור הזה שמורות להדר ולה בלבד, אם אהבתם תגידו לה.
ליה ישבה בבית הקפה, מביטה סביבי ומחפשת רעיון לכתבה הבאה שלה.
לגימת הקפה האחרונה מכוס הקפה השנייה שלה ירדה בגרונה.
המלצרית ניגשה אל שולחנה.
"אפשר לעזור לך?" היא שאלה בחיוך.
"לא תודה." ענתה ליה, שקועה במחשבות.
המלצרית חזרה אל מאחורי דלפק ההזמנות, מחכה שעוד נפש חיה תיכנס אל בית הקפה הריק.
הנושא הראשון שעלה למוחה היה אהבה, שהרי זהו הנושא העמוק ביותר שאפשר לכתוב עליו, אבל מי ירצה לקרוא על אהבות? , מי ישלם תשעה שקלים כדי לקרוא על אהבה של מישהו אחר?
כעבור שעה נטולת כל רעיון מזהיר , נכנס אדם נוסף אל בית הקפה.
ליה הרימה את מבטה ממסך המחשב הנייד שלה, סוקרת אותו.
הוא היה גבוה, בעל שיער שחור כפחם ועיניים כחולות כמו הים. כשקיבל את ההזמנה שלו , הוא התקדם אל עברה של ליה בחיוך ידידותי.
אותו אדם התיישב על הכיסא שמולה, מניח את כוס המשקה החם על השולחן.
"שלום" הוא אמר. ליה הביטה בו ולא הצליחה להבין למה הוא עשה זאת.
"שלום." היא אמרה חזרה, סוקרת את קווי המתאר של פניו.
"שמי הוא אדם." הוא אמר, מושיט את ידו ללחיצה.
"ליה. " היא לחצה את היד המושטת לה.
המלצרית נעצה בהם עיניים.
"הם מכירים?" היא שאלה את העובדת השנייה וזו הנידה בראשה כאומרת 'לא יודעת' .
היא נשפה בכעס, מכינה לעצמה כוס קפה.
"מה את עושה?" הוא שאל.
"כותבת." היא אמרה, מביטה על שתי השורות שנותרו לה למחוק בדיוק כשהתיישב מולה.
"את מתכוונת מנסה לכתוב." הוא צחק.
"מה זאת אומרת?" היא שאלה, חושדת.
"עברתי ליד בית הקפה הזה חמש פעמים בשעה וחצי האחרונות , נותרת בדיוק באותו המצב." צחוקו סחף אותה איתו.
"בכל מקרה, על מה את מנסה לכתוב?" הוא שאל בסקרנות.
"אהבה. " היא ענתה בפשטות.
"זה נושא מורכב ... " הוא אמר, מביט על פניה כשהנהנה.
"התכוונתי לכתוב על האנשים שלא יודעים למצוא אהבה." היא אמרה, משחקת בטבעת שעל אצבעה.
הוא הצליב את מבטו עם שלה. "ואת כן יודעת?" הוא שאל בטון מעט מלגלג.
ליה שתקה. הוא הביט על הטבעת שעל אצבעה. "נשואה?" הוא הרים גבה . ליה הנידה בראשה לאות שלילה. הוא חייך חיוך מתוק.
"הצלחת להבהיל אותי.." הוא אמר. ליה הופתעה מהישירות שלו.
היא העבירה יד אחת בשיערה החום, כמו תמיד כשהיא מובכת.
"את מסמיקה." הוא חייך אליה שוב. היא הפנתה את מבטה והביטה אל החלון הגדול של בית הקפה.
"מה זאת אומרת, האנשים שלא יודעים למצוא אהבה?" הוא שאל, חוזר לנושא הקודם.
"אנשים... כמוני." היא אמרה אחרי התמהמהות ארוכה.
ליה לא ידעה למה היא נפתחת כך בפניו. אחרי הכל , היא מכירה אותו במשך פחות מיום. כשחשבה על זה שוב, אולי זוהי בדיוק הסיבה.
הוא שתק לרגע, ובמבטו ניכר היה שהוא חושב לעצמו.
"איך לדעתך, את אמורה למצוא אהבה?" הוא שאל והביט ישירות אל תוך עיניה הירוקות, גורם לה לטבוע באוקיינוס כחול.
"כשהייתי צעירה הייתי בטוחה שכשאני אראה אותה, אני אדע לזהות אותה." היא אמרה וגיחכה לעצמה בשקט.
"כשהיית צעירה?" הוא הפנה אליה מבט שואל.
"אני בת עשרים וארבע, צעירה אני כבר לא." חיוכה הקטן עדיין בצבץ מבעד לשפתיה.
"אני שמח מאוד לבשר לך, בתור בן עשרים וחמש, שאנחנו עדיין צעירים. " הוא חייך אליה. " איך את חושבת שתדעי שזו האהבה שלך?" הוא התעמק בנושא הזה.
"חשבתי שכשאני אביט בחיוך שלו, אני אתאהב מיד. כשאני אראה אותו משהו בי ישתנה. שאני אוכל לדבר איתו ולא להסיר את המבט מהעיניים שלו לרגע. שלא נוכל להפסיק לדבר." הוא הביט בה, מחייך לעצמו.
ליה עצרה לרגע, בוחנת את פניו של אדם.
העיניים שלו משכו אותה, החיוך שלו הדביק אותה מידית ולא לשמוע את קולו היה לפתע מורט עצבים. הוא הושיט יד אחת והניח אותה על ידה. כל גופה הצטמרר.
'יכול להיות ש...?' היא שאלה את עצמה. 'לא, את מתנהגת כמו ילדה קטנה!' ליה ביטלה את המחשבה הקודמת בפזיזות.
היא הביטה על ידיהם, מרימה את מבטה ונתקלת במבטו החודר.
"מה לגבייך?" היא הצליחה לשאול בקושי.
"תמיד דמיינתי מישהי שתמשוך אותי אליה ואני לא אוכל להתנגד , כזו שתרתק אותי ותגרום לי לשכוח מהכל." מבטו הפך חולמני.
"משהו כמו מתאבקת?" היא צחקה וסחפה אותו אחריה.
"משהו כמוך." הוא אמר, בוחן כל תנועה והבעת פנים שמשתנה בפניה.
'מה?' ליה נרתעה לאחור לפתע. 'הרגע נפגשנו, על מה הוא מדבר?' היא חשבה לעצמה.
"לא התכוונתי להפחיד אותך." הוא אמר , עיניו מושפלות אל כוס הקפה שהונחה מולו.
"זה בסדר.." ליה אמרה, לא מביטה בו, שקועה במחשבותיה.
"זה פשוט שאת מתאימה לכל הגדרה שאני יכול לחשוב עליה לבחורה מושלמת." מילותיו העלו חיוך על פניה של ליה. אף פעם לא החמיאו לה ככה.
"אתה..." היא ניסתה להתחיל להסביר לו.
"אני..? " הוא שאל אחרי שהשתתקה.
"לא חשוב.." היא מלמלה.
הוא התקרב אליה, מעביר את ידו על לחיה.
אדם הרגיש את נשימותיה המואצות על פניה, מחייך כשעצמה את עיניה.
הוא נישק אותה באריכות כששניהם מסרבים להתנתק.
משהו בו הרגיש לליה נכון. השפתיים שלו היו חמות והריח שלו שיכר אותה לגמרי.
"אני חושבת שהתאהבתי בך." ליה אמרה בלא משים. "שיט." היא מלמלה לעצמה כששמה לב למה שאמרה. הוא צחק קצרות.
"אני חושב שגם אני התאהבתי בך." הוא חייך אליה חיוך כובש.
היא ארזה את חפציה, זורקת על השולחן מספיק כסף כדי לכסות על כל מה ששתתה ורצה משם. אדם היה המום לרגע ומיד אחר כך זרק גם הוא שטר על השולחן ורץ אחריה.
"ליה!" הוא התנשף כשראה מישהי עם חולצה דומה לשלה ונגע בכתפה. האישה הסתובבה והביטה בו בחוסר הבנה. הוא התנצל והמשיך לרוץ ברחובות.
ליה רצה ברחובות במהירות, מגיעה לפארק במרחק שלושה רחובות מאותו בית הקפה ומתיישבת מתחת לעץ.
היא שמעה את קולו של אדם ברחובות, קורא בשמה.
"לא.. לא.. לך..." היא מלמלה כשנזכרה במה שקרה לה בשנה שעברה.
"אני אוהב אותך." הוא אמר לה בטלפון.
"איפה אתה?" היא שאלה בפעם השלישית באותה השיחה.
"אני עסוק." הוא אמר כשנשמע צחקוק קצר של אישה.
"עידו! " היא קראה בשמו בצעקה.
"נטלי, די.." הוא לחש וחיוכו נשמע מעבר לקו.
דמעות החלו להצטבר בעיניה של ליה והיא החליקה במורד הקיר אל הרצפה כשהטלפון בידה.
"נו עידו, אני רוצה קצת יחס!" נשמע קולה של אותה נטלי.
"להתראות , ליה." הוא אמר וכנראה שכח לנתק, כי גם לאחר שאמר זאת קולות המשיכו להישמע.
"בואי לכאן.. "קולו נשמע.
אותה אישה צחקקה.
"אני אוהב אותך." הוא אמר לה.
"מתי אתה נפרד מליה הזו?!" היא דרשה בשאלה.
"אמרתי לך כבר... אנחנו נתחתן , אני אקח את הכסף שלה ואז נברח ביחד לאיטליה." הוא אמר כשנשמעו נשיקות ברקע.
"אני לא רוצה שתהיה איתה יותר!" היא ייבבה.
"אבל זה רק בשביל שנהיה ביחד." הוא ריכך אותה.
"אני אוהבת אותך.."
ליה ניתקה את הטלפון, מוחה את הדמעות שהציפו את פניה.
"אני לעולם לא ארשה לעצמי להתאהב יותר." היא מלמלה לעצמה.
אדם היה נואש. הוא התיישב על ספסל באחד הרחובות, קובר את ראשו בין ידיו.
"עד שמצאתי מישהי..." הוא מלמל לעצמו.
"למה היא ברחה ככה?" אדם חשב בקול רם.
"למה בחור יפה כמוך יושב כאן לבדו?" נשמע קול נשי מעליו .
הוא הרים את ראשו וגילה אישה הלבושה בבגדים מינימאליים בלבד מחייכת אליו.
"אפשר לשבת?" היא שאלה. אדם קם ממקומו.
"אפשר, אני בדיוק הולך." הוא אמר, ממשיך בריצתו אחרי ליה.
האישה נשפה בכעס, מתיישבת על הספסל.
"ליה!" הוא צעק כשראה אותה בפארק.
היא לא ענתה ורק נשארה לשכב על הדשא.
הוא נשכב לצידה, מביט עמוק אל תוך עיניה. "למה ברחת לי ככה?" הוא שאל.
"אני מפחדת." היא אמרה.
"ממני?" הוא שאל, נבהל.
היא הנידה בראשה לאות שלילה. "ממני."
הוא לא הבין.
"אני מפחדת שמה שאני מתחילה להרגיש אלייך יפגע בי. " היא אמרה והוא מחה דמעה שזלגה מעינה.
"אני לא אתן לזה לפגוע בך." הוא אמר והיא נצמדה אליו.
היא הייתה צמודה לחזהו, נושמת את ריחו. לאט-לאט הוא התרחק וחזר להתקרב כדי לנשק אותה.
"אני אוהב אותך." הוא היה החלטי.
"אני אוהבת אותך." כמה מוזר היה לומר את זה. היא מכירה אותו בקושי חצי יום.
מאוחר יותר באותו השבוע, התפרסם העיתון הטור של ליה.
אהבה
אם הייתי כותבת לכם את הטור הזה לבד, הוא היה נראה אחרת לגמרי.
התכוונתי לכתוב לכם על כמה שאהבה היא דבר נורא בגלל שנכוויתי ממנה בשנה שעברה.
אבל איפשהו בתחילת השבוע הזה, ישבתי בבית קפה, מנסה לכתוב משהו שיהיה דומה לטור.
לפתע נכנס אדם. ותאמרו יפה תודה כי בזכותו אני באמת כותבת לכם.
הוא לימד אותי שאהבה לא חייבת להיות כואבת. שאפשר לאהוב ולא לחשוש.
אם לומר לכם את האמת, התאהבתי בו בתוך פחות מחצי יום.
המסקנה הכללית של הטור הזה היא שתבינו שאהבה לא חייבת להגיע בגיל 20 ואם לא מצאתם אותה עד אז, אז אבוד לכם.
אני מצאתי אותה ביום שני מפרך של כתיבה, בגיל 24 , בנסיבות הכי אדיוטיות שיכולות להיות.
שלכם,
ליה המאושרת – לשם שינוי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
