פרק שישה-עשר:

חיוג קצר אל דיוויד, מחכה לשמוע את נשימותיו דרך קו הפלאפון. "דיוויד?" שואלת בתקווה

"כן ג'ולי?" הוא שואל והיה שקט מסביבו, הוא היה בבית ושמעת חריטות של עט.

"אני יכולה לבוא?" את שואלת בבכי ממורמר.

"לא, אני עובד" הוא אמר ואת שומעת את הדף נשמט מידו ונזרק אל עבר הפח.

"ביי" את מנתקת לו, הוא רצה להגיד לך שהוא אוהב אותך בחביבות והוא לא יכול עכשיו, אבל תודה לאל שהוא לא אמר לך את זה. את יודעת, הוא היה משקר אותך.

"אמא?" את שואלת ויורדת למטה במדרגות שעל גופך פיג'מה. כבר התקלחת אחרי השיחה עם דיויד.

"אני כאן, חומד" היא אומרת בחשש, שלא תצעקי עליה פתאום שוב. מה היא כבר עשתה חוץ מלהיות אמא שלך?

חלק מהתפקיד של אמא זה שהילדה שלה תשנא אותה, למרוד נגדה. אין לזה ממש סיבה, זה הרבה תירוצים.

אף פעם לא הבנת למה הבנות שונאות את האימהות שלהן בשלב הזה של החיים, זה הרי סיבה לא ברורה לצעוק על אמא שלך 'זונה' כמה פעמים ביום.

אחרי הכול, היא המשרת שלך.

אף-אחד לא הבין למה זה ככה, והיא סובלת ואוהבת אותך הרי כל היחס שאת מפגינה כלפיה. הכול פתאום מרגיש כפוי טובה אבל זה ממשיך ולא נגמר.

"אני רוצה לדבר איתך על משהו שאני חושבת עליו בימים האחרונים" את מהססת לרגע, לשתף לא לשתף. כדאי? רצוי?

"אוקי, בקשר?" היא שואלת

"לבית – ספר, אני רוצה לעזוב את בית הספר" את אומרת והיא פותחת את עיניה לרווחה.

"בשום פנים באופן – לא!" היא ישר צעקה

"למה לא?" את באמת שואלת, אולי היא באמת תיתן לך טיעון מספיק משכנע.

"כי זה בית ספר! את רוצה ללכת לקולג'? או שאת מעדיפה להיות כמו אח שלך בלהקה כושלת של אנשים מתרוממים?" היא שואלת ואת ישר צוחקת, הם באמת מתרוממים. גנים זה בכל זאת גנים. אה?

"וואו וואו, אולי הם קוקסינלים אבל הם אחלה של להקה!" את ישר יוצאת להגנתם, נשמע קצת לא אמין.

"איך את מדברת!" אמא ישר שואלת

"את התחלת" החזרת לה במבט כמו של אחיך, מבט אידיוטי.  לקחת את הדיסק שאחיך השאיר לך, למערכת בבית.

התחיל שיר חביב, את לא יודעת את השמות והמילים בעל פה אבל זה עדיין נחמד.

"המנגינה נשמעת נחמד" אמא שלך אומרת, המנגינה שאחיך מנגן.

"הבן שלך מנגן את זה" את מתגאה, באח שלך הבכור בפעם הראשונה אי פעם בחייך. האם יתכן הדבר? כנראה שבהחלט כן.

"נו ומה החלטת בקשר לקולג'?" שאלה אימך לאחר כשעה בדיוק.

"שאני לא הולכת במילא ואני עדיין מעוניינת לעזוב את בית הספר" את מחייכת את חיוך המאולץ

"למה לא? מה רע בקולג'?"

"הכול! אני לא הילדה הטובה שלך! אני לא מחוננת ואין לי ציונים גבוהים! אני סתם ילדת רחוב, עכשיו, שאבא שעזב" את אומרת בשקט את שורותייך האחרונות וחוזרת אל חדרך, להמשיך לנסות להתקשר לדיוויד והוא מתעלם ממך לחלוטין.

תשימי לב, פקחי את עינייך!

הוא לא רוצה, הוא לא אוהב אותך, את סתם זיון בשבילו. הוא יכול בקלות למצוא לו חברה. אותך הוא בטוח לא צריך.

למה את נשארת תקועה עליו? העתיד הזה, עתיד לא טוב אבל מצד שני גם העבר לא טוב. והווה? ההווה בכלל חרא.

אבל את תמיד אמרת: ניראה לאן החיים יובילו אותנו. אבל בעיקרון, זה לא צריך להיות ככה. זה סתם נחמת עידוד שקרית לחלוטין. אם לא תובילי את החיים, החיים לא יובלו אותך לשום מקום. תובילי את החיים בעצמך והם כבר יובילו שתתעייפי מלהוביל. הם יישארו מאחורייך ויתנו לך גב בכל מה שתצטרכי.

חדרך, כבר חושך בחוץ ואת שוכבת במיטתך והטלוויזיה על מיוט מולך,

את מצמצת מספר פעמים, מנסה לעקוב אחרי המסופר בטלוויזיה למרות שהראש שלך סוחף אותך לעניינים שמטרידים אותך לאחרונה,

אבל אז,

הוא עמד בדלת, זה בהחלט ניראה כמותו.

אתמול חזרתי רק ב-11 הביתה, לא ממש שיא הכיף. אבל אל תדאגו, סתם תקופת לחץ הפרקים בכתיבה בסיבובות ה-20 כבר.