" מה בסופו של דבר יוצא לי מזה?"

בוקר אפלולי, סוער וגשום. מה שמאוד אופייני ואף מקובל בקנדה. הוא בדיוק סיים את לימודיו האוניברסיטאיים שם למד עיתונאות חוקרת. הוא אהב את זה יותר מכל, אהבת נפש.

פרופסור ונגר תמיד שיבח אותו כתלמידו המצטיין, הגביר בו את המוטיבציה לסיים ולעבור בהצלחה את מבחן הגמר הגורלי והמסכם של התואר הזה ולפתח קריירה כעיתונאי. להגשים את חלומו כעיתונאי מחתרת.

"אני לא אבין אף פעם למה אתה בא עם תיק לחזרות ערב שלנו" הרהר חברו, ספק חבר ספק אויב.

"אולי נתחיל כבר בחזרה? אני עייף ואני רק רוצה הביתה" אמר אחרי היום המתיש באוניברסיטה. היום הייתה להם הרצאה על עבודת הגמר שלהם.

"אתה בטוח? אוקי. בסדר. נלך ל 'מג'יק' הסופרמרקט הקרוב ונקנה קפה ויוגורט" הציע זה שכיוון את כלי המוזיקה.

"אוקי. נלך אתה ואני?" הציע ושניהם הלכו והתקדמו אל עבר הסופר-מרקט. וכך השאלות התחילו והתגלגלו מבלי לעורר שום חשד.

"אני לא יודע בדרך כלל הם הפכים. הראשון רוצה כמה שיותר מהר. והשני. רוצה כמה שיותר לאט וכמה שיותר שוקולד. בדרך כלל " הסביר עוד אחד מחברי הלהקה.

"כן, אני מניח שאתה צודק בעניין הזה. נניח להם, הם יחזרו בקרוב" סיכם את העניין הזה.

הם שתקו דקות ספורות עד שהגיעו עם הקפה והיוגורט. "היו הרבה אנשים בתור" תירצו את תירוצם הקבוע.

"אוקי, בסדר. תרתיחו את המים, בינתיים אני אמשיך לקרוא את ספרי ברשותכם" אמר ופתח את ספרו בעמוד בו היה, הוא היה מסתורי בתמידיות. אך הם התרגלו לזה במהלך השנים שבילו איתו אף על פי שלא ידעו מי הוא באמת.

ספרים הוא תמיד קרא, הוא מהאנשים האלה שיכלו לסיים לקרוא ספר בכמה שעות מבוזבזות.

"עשית משהו חשוב שאתה עייף כל-כך?" שאל אחד מחבריו.

"לא, עבר עליי לילה קשה בסך הכול. לא ישנתי כל הלילה האחרון" ענה התחמקות והמשיך לשתות את הקפה, הוא באמת לא ישן. היה עסוק מדי בלקרוא את הקלסרים המונחים על שולחנו, עליהם.

זאת הייתה מטרה לא פשוטה אך בחר בה והיה שלם עם החלטתו. בחר להתחיל בקלסר המשותף ולאחר מכן להתחיל עם הקלסר של כל אחד בנפרד, לסכם ולעבור על המידע הכתוב. החלק הראשון של עבודתו שתיקח מספר שבועות בלתי מוגבל של קריאה במקביל לחיות את חייו השנים, עם הלהקה והסיבובי הופעות כאלה ואחרות. הוא היה צריך לחקור ולשאול מבלי לעלות חשד קליל.

"אני מניח שכבר לא תהיה חזרה, אז אני אשוב לביתי" אחד מהם הכריז ויצא אל עבר מכוניתו.

"אני חושב שגם אני אחזור, אלך לנוח בתקוות קטנות" הוא אומר ותוהה לכמה רגעים "אבל רגע, תודיעו לו כי אני בטח אישן. מחר חזרת בוקר ארוכה על מה שלא עשינו היום. חזרה זה זמן יקר ערך ללהקה שלנו. נתראה כאן, מחר, בשעות הבוקר כנראה ב-11. לילה" חייך כמו שלא חייך הרבה זמן אליהם, חיוך קטנטן וסובב את מבטו מהם והתקדם אל הכיוון ממנו בא. נכנס אל ה 'שברולט' הלבנה אשר אותה קנה לא לפני זמן רב.

בביתו החשוך ומלא בקלסרים עד אפס מקום. המסודרים בסדר מסוים. לסדר בו נמצאים הקלסרים יש משמעות אך את זה ילמד עם הזמן.

פתח שוב את הקלסר והתבונן בכתוב אך עיניו היו כבדות מן הצפוי טרם נעצמו.

החליט שמחר בין החזרה לפגישה עם היילי ג'ואל יקרא את החומר ויסיים את הקלסר הראשון שמילא לקראת סיומו.

הניח את הקלסר ליד המיטה וכיבה את האורות בבית.

נשכב במיטתו ועצם את עיניו בשלווה מוזרה שהשתלטה על גופו.

היילי ג'ואל, פגישותיהם נעשות שכיחות יותר ויותר עם הזמן למרות שלפגישות האלה אין באמת סיבה קיימת אלא סתם לצורך הרשמה מכל צד את הצד האחר.

למשל, מחר בפגישתם יספר לה על עבודת הגמר שעליה כולם מדברים עכשיו באוניברסיטה והיא כאמור תספר לו שהתקבלה ככתבת פלילים ופוליטיקה בעיתון 'קנדה טיימס' והוא יופתע ואף אולי גם יקנא. כל עוד עבודתו יוצאת לפועל הרגיש את הצורך להיות אנוכי ולהתרגש מדבר זה יותר מהתקבלותה לעבודה מכובדת כמו זאת.

הוא יחמיא ובאמת ישמח בשבילה. הוא תמיד שמח בשביל אחרים אך בשבילי אף פעם לא שמח ברוב המקרים.

הפגישה הינה נורמאלית ושגרתית לחלוטין, עם הזמן תאריכי הפגישות שלהם הצטופפו ביומנים של השניים יותר מפעם, שאז רק אם היה משהו חדש לבשר עליו היו קובעים פגישה של קפה וסלט.

הוא החליט להקדים לשם שינוי, עד שכולם יגיעו שתה שתי כוסות קפה שקנה מבית הקפה הסמוך 'פלייס וויל-מארי' וקרא עיתון אשר היה זרוק בפתח חדר החזרות שפתח עם המפתח שיש לכל אחד מחברי הלהקה בצרור המפתחות.

ואז בא אחד מהם, לבד ושתק. אפילו את צריך המילים בוקר טוב לא היה אפשר לשמוע מפיו, הלך אל עבר הגיטרה וכיוון אותה לכבוד החזרה שתהיה במיטבה.

השתיקה שהייתה בין השניים לא הייתה שתיקה מעיקה כבדרך כלל אלא שתיקה שזקוקים לה מדי פעם.

כולם כבר באו יחד, כדי להראות את מרץ האנרגיה התחילו בשיר 'וואן דיי' כולם היו מלאי אנרגיה כי נחו הרבה בימים האחרונים, אך הוא היה בולט מן השאר, עם יותר אנרגיה מתפרצת.

שיר אחרי שיר, בלי עצירה אחת מיותרת.

"חזרה נהדרת" הכריזו הבנים ושתו סודה צוננת. האנרגיות הטובות ששררו בחדר השכיחו את מה שקרה אמש.

מכדי לא להשאיר חשד נשאר איתם עוד זמן רב. עד שכבר היה צריך לנסוע ישירות לפגישה עם היילי.

"אני חושב שכל אחד מאיתנו יש סידורים כאלה ואחרים" אמר חברו, דיוויד שמו, ששם לב למבטיו לשעון.

"כן..." ענו יחד כל השאר וכל אחד מהם נכנס למכוניתו ונסע לביתו חוץ ממנו, נסע מהכיוון ההפוך מביתו. בדרך כלל הבנים קשורים בחייהם אחד של השני אך לא במקרה איתו. הוא לא יכול להסתכן.

הוא חנה את השברולט שלו ונכנס אל הבית קפה. מקובל שהגבר זה שמקדים ומחכה לאישה ולא להפך.

לא פעם ולא פעמיים יצא לו לתהות אם זה שווה את הזמן הראוי שיבזבז על זה? האם העבודה משתלמת בסופו של דבר?

האם זה באמת יצליח?

אך התעשת על עצמו ברגע שהיילי בדלת בית הקפה. אישה בעלת גוון עור בהיר בגובה 1.61. את עיניה הדבש – ירוקות קישט איפור בסגנון מעושן, מסקרה האריכה את ריסיה וקו אליינר רחב תחם את עיניה שכל זה טשטשה צללית אפורה. היא הייתה ידועה בזכות האיפור המעושן שלה.

חצאית גבוהה, חטובה וצמודה לגופה המרשים היא לבשה. חולצה מעט מקושקשת אך החצאית הגבוהה טשטשה זאת מיד.

שיערה היה פזור ונפל על כתפיה ושפתון בוהק היה מרוח על שפתיה, בצבע ורדרד שקוף.

הוא קם כדי ללחוץ את ידה ולנשקה בלחי.

"היילי."

"נעים מאוד" היא אמרה בחיוכה המתקתק חושף השיניים לבנות וישרות.

"שלום לך, צהריים טובים" אמר ונשק ללחייה

"הבא נשב" אמרה היילי בקול סמכותי והשניים ישבו. הם לא מרבים לצאת בציבור, בדרך כלל הם נפגשים ביחידות. פגישת עבודה. זה היה התירוץ להפוך את מה שהם עושים למשהו מוסרי.

"מה תזמינו?" שאלה המלצרית בחביבות שעלתה על העצבים ממש.

"אני אקח מילקשייק מוקה" אמרה היילי שלא הראתה עצבים גלויים לעין. "ואני אקח גם כזה" חייך והיא הלכה מה שגרם לשניים לפלוט אנחה מפיהם ולצחקק מיד לאחר מכן.

"מה את מספרת? התקדמות קרייריסטית?" שאל ושיחק בזיפיו.

"האמת שאני מכינה... או יותר נכון לומר עובדת על כתבה חשובה שאם תצליח אני אהיה עיתונאית בעיתון 'קנדה טיימס' ככתבת פלילים ופוליטיקה" אמרה ולגמה לגימה שלא הייתה מביישת מכור מילקשייק. הם הרבו לשבת בבית הקפה 'קופי בין'. שניהם אהבו את המקום ולכן כל פעם היו נראים בציבור הם היו נראים שם.

"אני מקווה שזה לא עליי ובגלל זה את שוכבת איתי" אמר בחינניות וצחוק אך בכול צחוק יש טיפת אמת...

"אתה יודע שלא" אמרה והורידה ממנו כל ספק בנוגע לזה. היא לקחה את ידו בחיוך זדוני כאשר סיימו לשתות את המילקשייק מוקה שהזמינו.

"אני ממש עושה לך את זה, אה?" התגרה. התכונה הכי בולטת שלו זה התגרות באנשים ובמיוחד בנות זוג למרות שהוא עצמו לא שם לב לדבר זה, הוא נתן לעצמו להשתחרר במערכת יחסים ולשמוע על נאמנות חיונית.

זה עבד גם על היילי שאהבה את התכונה הזאת. הוא בהחלט היה גבר מרשים ועם זאת קצת מכוער, הוא היה טוב במיטה ויש לו אופי של גבר-גבר. אבל היא רצתה יותר, לא הייתה מוכנה להתפשר על אחד כמוהו.

עיתונאי – לשאוף הכי גבוה שאפשר. זה היה המוטו שלהם. אבל כמו שהוא מתפשר עליה גם היא מתפשרת עליו. היילי ידעה שהיא מתאהבת בו גם בלי שרצתה.

הוא היה תמיד זה שמחכה מעבר לפינה שרק רצתה ללכת או שהיה קצת קשה. העמיד אותם על הרגלים למרות שהמערכת יחסים הזאת מורכבת מסקס ברובה.

"אז צ'אק..."