למיה יש אקדח

אהובי,

שנת 2010 הביאה לי אותך.

ועכשיו, כשאנו בסיומה, אני מנסה לשכוח את כל הדברים הרעים שטמנה בחובה ולהתמקד בדבר המופלא הזה שהעניקה לי.

כשאני בפתחה של שנה חדשה, מיואשת ומתוסכלת מהמצב שלי בכל תחומי החיים פרט לתחום הזוגי, אני בשיא כוחי מנסה להתרכז בנו.

זה לא מספיק. אני עדיין מרגישה את חוסר הסיפוק שלי מעצמי, את האכזבה, את הכשלון, את חוסר הכיוון והמטרה, את הבלבול וחוסר היכולת, את העייפות והתסכול, חוסר המוטיבציה, חוסר החשק, קהות החושים, הפחד וכל שאר הרגשות שקשה לי להגדירם ולנסחם.

ואני מרגישה רע על כך שאני מרגישה רע, ועל כך שלא בא לי לעשות כלום כי אני בדכאון, כי איך אני אמורה להסביר לך שאני מרגישה שזו היתה שנה רעה, אם בשנה הזו הכרנו, ואיך אני אמורה להסביר לך שלמרות כל האור שהכנסת לחיי, אני עדיין מרגישה אבודה, ואיך אפשר להבין את זה בעצם, ואיך אתה אמור לא להפגע מזה.

ועכשיו מתחילה עוד שנה, ואני עדיין תקועה בתוך עצמי, ללא פתרון, ללא תשובות, ללא תוכניות משמעותיות, והעתיד נראה אפרורי וחסר שינוי ואני מרגישה כמו כלום אחד גדול וחסר משמעות. הבינוניות מכרסמת בי, וכל מה שבא לי לעשות זה ללכת לישון ולישון ולישון ולישון עוד קצת.

לילה טוב.