מציאות אחרת.

עבר הרבה זמן, אבל כמו שהבטחתי- חזרתי

אז הסיפור הולך להגמר מהר ממה שציפיתי, אני חשבתי שהולכים להיות 15-20 פרקים, אבל הוא כבר קרב לסיום

בכל הזמן הזה עלה לי רעיון לסיפור חדש, ואני סגורה על זה שאני הולכת להתחיל לכתוב אותו D:

אני כבר יכולה לגלות שלסיפור קוראים "הכל בגלל אנה".

לגבי "מציאות אחרת", באמת שאני לא יודעת מתי אני אמשיך אותו. אין לי חשק בנתיים. אז הוא עדיין מוקפא עד הודעה חדשה.

יאללה, פרק

'ולנטינה' | פרק 8

דלת חורקת נפתחת. ברקים נראים מהחלון. לילה. נורה ישנה דולקת מתנדנדת. דממה. צעדים. צל בלתי מזוהה. קול התנפצות. גבר לבוש בשחור, מחפש נקמה. ילדה קטנה ושברירית. שיער בצבע דבש, עיניים בוכות. כותנת לבנה. היא יחפה. היא מציצה מפתח הדלת. ירייה. היא שוכבת על הרצפה, מדממת, עם עיניים פקוחות לרווחה. היא מתה. אני הרגתי אותה.

"לא! אני.. אני לא..", התעוררתי בבהלה, בקושי נושמת. "לא יכול להיות..", מלמלתי ושפשפתי את עיניי. ייסורי מצפון ואשמה נוראית תקפו אותי, הרגשתי שבאמת רצחתי הרגע אף על פי שאני יודעת שאין סיכוי שזה קרה. אני לא מכירה את הבית הזה, ולא את הילדה הזאת, זה חלום! חלום שמרגיש אמיתי לגמרי. איך זה יכול להיות?

הלכתי לסלון, שם קים, אשלי ולרה נרדמו אחת על השניה. התיישבתי על הספה לידן וחיבקתי את הברכיים. ככה ישבתי, שקועה במחשבות, עד שנרדמתי.

- - - - - - - X - - -

כשפקחתי את עיניי הרגשתי תחושה שהתגעגעתי אליה נורא בימים האחרונים. רעננות.

"שמעי, דפקת חתיכת שינה", שמעתי את קולה של לרה וראיתי שהבנות יושבות סביב השולחן ואוכלות.

"ניסיתי להעיר אותך, אבל התחלת למלמל שאני אעזוב אותך ושאני חופרת. פחדתי שתרביצי לי", קים צחקה.

"15 שעות, סחטיין ולן", אשלי אמרה בהתרשמות.

"מה השעה?" שאלתי תוך כדי פיהוק והתרוממתי מהמיטה.

"ארבע ורבע", קים ענתה.

"מגניב", מלמלתי והתמתחתי.

אכלתי משהו קטן ואז הלכתי הביתה. התארגנתי בזריזות ושוב יצאתי.

"לאן את הולכת? רק הגעת!", אמא התעצבנה.

"לעשות עבודה בביולוגיה אצל ילד מהכיתה", אמרתי בפשטות וברחתי לפני שהיא תתחיל לעשות הרצאות שאני בקושי נמצאת בבית. שלחתי לאלכס הודעה שאני בדרך ותחבתי את ידיי לכיסים במעיל.

- - - - - - - X - - -

"דרך הספרדים.." נזכרתי שאלכס אמר כשעברתי את גן השעשועים. הבתים בשכונה היו ישנים. לפי שמות המשפחה שהיו כתובים בכניסה לכל בית הבנתי שבאמת גרים פה הרבה ספרדים. עברתי ליד סוג של קרוון ובחוץ היו שתי נשים צועניות.

"ננה!", אחת מהן קראה בקול.

"אני?" שאלתי ונעצרתי.

"את רואה פה עוד מישהו?", היא גיחכה. הרחוב באמת היה ריק. "אני יודעת לקרוא את העתיד בכף היד", היא אמרה, "מה את אומרת? רוצה לנסות?"

"לא, תודה", חייכתי בהיסוס וחלפתי על פניהן בהרגשה שהן עוקבות אחריי במבטן. עברתי עוד כמה בתים, ואז ראיתי בית שנראה גרוע מהשאר. היו עליו כתובות גרפיטי בצבע שחור, "אססינה". לא הבנתי מה זה אומר. הסתכלתי על שם המשפחה שהיה כתוב על הדלת וקפאתי במקומי. 'רוחאס'. שם המשפחה של ולנטינה.

עמדתי שם שניות ספורות, מצד אחד זה יכול לתת לי את התשובות שאני מחפשת ומצד שני... אולי אני לא באמת רוצה למצוא אותן. ואולי זו משפחת רוחאס אחרת. ואולי זאת כן המשפחה של ולנטינה, וזה שהגעתי לכאן זה סימן שאני צריכה לברר מה הולך פה. לבסוף אזרתי אומץ והתקרבתי לדלת הכניסה. דפקתי כמה פעמים, וכעבור דקה הדלת נפתחה מעט ואישה מבוגרת הציצה מהפתח.

"מה את רוצה?" היא שאלה במבטא ספרדי כבד.

"זה בקשר לולנטינה", אמרתי בנחישות.

"בת שלי?" היא פתחה את הדלת עוד קצת, "היא כבר לא איתנו".

"אני יודעת, רק רציתי לשאול אותך כמה דברים".

"מי את? עוד אחת מעיתון? אני מזמן אמרתי שאני לא מדברת על בת שלי, לכי מפה!" היא רצתה לסגור את הדלת אבל אני שמתי שם רגל.

"אני לא מהעיתון, הבת שלך תרמה לי לב, ואני הולכת ומשתגעת ואני ממש צריכה את העזרה שלך!" אמרתי בנשימה אחת והיא פתחה קצת את הדלת והסתכלה עליי.

"בבקשה", נאנחתי.

"תכנסי", היא אמרה ונכנסה, משאירה את הדלת פתוחה. נכנסתי אחריה וסגרתי את הדלת. צמרמורת נוראית עברה בגופי. זה היה ללא ספק הבית מהחלום.

ישבתי בכורסא בסלון, האישה הביאה לשתינו ספלי תה והתיישבה מולי.

"תודה", אמרתי בשקט ולקחתי את הספל.

"אני סופיה", היא הציגה את עצמה.

"נעים מאוד, לי קוראים.. ולנטינה", אמרתי והשפלתי את מבטי, היא גיחכה.

"מבט שלך מזכיר לי אותה", היא אמרה ולגמה מהתה. המהמתי ולגמתי גם אני.

"חיים שלנו היו לא קלים, את יודעת?" היא החלה לספר והניחה את הספל על השולחן. "בעלי, חואן, היה עובד בחנות בשכונה כדי להביא פרנסה לבית. אני גידלתי את ולנטינה וסול הקטנה לבד".

"סול?"

"אחות צעירה של ולנטינה", היא הסבירה והמשיכה, "אז הכל היה בסדר.. לא היה לנו הרבה כסף, אבל היה הרבה אהבה. מצב שלנו נהיה גרוע מאוד כשחואן חלה. אני הייתי צריכה לנקות בתים כדי להביא לחם הביתה, וולנטינה נשארה לבד לטפל באבא שלה החולה ובסולסיטו. פתאום הכל היה על כתפיים שלה, מבינה?"

"זו הרבה אחריות.. בטח היה לה ממש קשה", אמרתי.

"כן, אבל היא הייתה ילדה חזקה. היא טיפלה יפה באבא שלה ובאחותה. סולסיטו הייתה כל עולם שלה, היא אהבה אותה מאוד.. גידלה אותה לא רק כמו אחות, גם כמו בת, היא החליפה אותי ונהייתה פתאום אמא קטנה", היא עצרה לרגע. "אחרי כמה זמן המצב נהיה גרוע עוד יותר. מסתבר שחואן עשה עסקים בשוק שחור והיה חייב הרבה כסף. זה היה מאוד קשה בשבילי, כי בטח שלא היה לי כסף לשלם להם. הם אמרו שהם יהרגו אותו, אבל הוא כבר מת לבד ממחלה", דמעות עלו בעיניה. העברתי לה מטפחת שהייתה לידי, "תודה", היא אמרה וניגבה את עיניה. "יום אחרי שחואן מת, בנות היו בבית לבד בערב ואני הלכתי לעבוד אצל שכנים. כשחזרתי ראיתי את סולסיטו שוכבת על רצפה, עם הרבה דם.. מאחוריה ראיתי את ולנטינה מפוחדת, יושבת צמוד לקיר ולידה היה אקדח זרוק. לחץ דם שלי עלה, אני סבלתי נורא.. מיד אחרי בעלי אני איבדתי בת שלי. אני לא יודעת מה קרה לולנטינה, היא הייתה מאוד ילדה טובה.. לא האמנתי שהיא עשתה דבר כזה. השכנים השתוללו, צעקו עליה שהיא אססינה, רוצחת. אחר כך לקחו אותה כמו משוגעת לבית חולים, והיא הרגה את עצמה שם. כנראה שהיא באמת הייתה משוגעת, ואני הייתי אמא לא טובה ולא שמתי לב".

"לא!" צעקתי, "היא לא משוגעת! זאת לא אשמתה! היא לא התכוונה להרוג את סול!" מצאתי על עצמי מגנה בקול רם על מישהי שלא זכיתי להכיר בכלל. "את אמא שלה, איך את יכולה להאמין שהיא החליטה להרוג אותה? תאמיני לי, תאמיני לה! היא לא אשמה.." דמעות החלו לרדת מעיניי. היא הסתכלה עליי בתדהמה, ואז, בלי להוציא מילה מהפה, ראיתי שהיא מבינה אותי ומאמינה לי.

"היא שלחה אותך כדי לספר אמת", היא אמרה ושקעה במחשבות. שתקנו, היה מתח באוויר. לא הבנתי מאיפה בא הדחף הזה להגן על חפותה של ולנטינה, הרי העובדות מראות שהיא רצחה אותה ואני בעצמי ראיתי בחלום שהיא הרגה אותה. אבל ידעתי, פשוט ידעתי שלא הייתה לזה כוונה, למרות שלא יכלתי להסביר למה. "טה פרדונו, איחיתה", סופיה אמרה לבסוף בספרדית ולמרות שלא הבנתי הרגשתי חום בלב.

- - - - - - - X - - -

נפרדתי לשלום מסופיה ויצאתי מביתה ברגשות מעורבים. הסתכלתי מזועזת על כתובת הגרפיטי שעל קירות הבית. הם לא מבינים מה קרה, מה הם יודעים? מה הניע אותם לרסס את הכתובות האלה על ביתה של האם השבורה, לזרות לה מלח על הפצעים? קלות הדעת הזאת עיצבנה אותי.

במקום להמשיך ללכת לביתו של אלכס, שאליו הייתי אמורה ללכת, פניתי לכיוון הקרוון של הנשים הצועניות. הן רבו בינהן וצעקו במרץ אחת על השניה, כשניגשתי אליהן הן שתקו והביטו בי, מחכות למוצא פי.

"את יודעת מה?" פניתי לאישה שהציעה לי לקרוא בכף ידי, "אני אנסה", אמרתי בנחישות והושטתי לה את כף ידי. היא המשיכה להביט בי, מחכה למשהו נוסף, "אה, כן", הבנתי את כוונתה ושלחתי יד אל הכיס בג'ינס שלי, מקווה שיש שם כסף. למזלי היו שם כמה מטבעות, הבאתי אותם לאישה והיא נראתה מסופקת.

"בואי נראה", היא תפסה בכף ידי והסתכלה היטב. "הלילה הגורלי קרב.. התשובות שאת מחפשת עוד יופיעו, ואת כבר תדעי מה לעשות איתן".

"מה? איזה לילה גורלי?"

"הכל בזמנו.. אבל אל תדאגי, את לא תהיי לבד. האדם המיועד כבר מחכה לך", היא עזבה את כף ידי והשאירה אותי לעמוד שם, מהורהרת.

"הוא מחכה לי.." חזרתי על דבריה ובלי לחשוב פעמיים כבר ידעתי איפה הוא מחכה לי. רצתי לשם, כשאני שוכחת לגמרי מהעובדה שאלכס מחכה לי.

 "סולסיטו הייתה כל עולם שלה, היא אהבה אותה מאוד.. גידלה אותה לא רק כמו אחות, גם כמו בת"....

אני מעדכנת על פרקים באייסי! מי שמעוניין שישאיר מספר אייסי בתגובות

אגב, מי פה יודע לעצב ומוכן לעזור לכותבת הזקוקה לכפתור לרשימות? *+הילה של מלאך*