נוסטלגית (ע"ר)

אתמול היה אספת הורים בגן של הבכור שלי, בן הארבע וחצי

על הקיר התנוססו שלטי "אמא אני אוהב אותך" שכתבו הילדים בצרוף שמם.

פעם ראשונה שאני רואה כיתוב של הבן שלי (הוא כותב לפעמים אותיות, אבל לא מילים)

אני יודעת שבטח נתנו להם נייר להעתיק מהכתוב והם לא הבינו מה כתבו. הבן שלי אפילו כתב 'אוהב' עם ב' דגושה!! (מתוק!)

אבל אני מסתכלת כל היום על מה שהוא כתב וזה מרגש אותי.

זה בצירוף מה שהגננת שאלה כל ילד: למה אני אוהב את אמא שלי? היא כתבה את התשובות שלהם מאחורי ציורים שלהם והקריאה לנו.

רוב הילדים כתבו "כי היא קונה לי X... וכד'" הילד שלי אמר: "יהיא נותנת לי חיבוקים! אני אוהב אותה!!" וזה היה התשובה הכי פשוטה ונחמדה וכששמעתי את זה מהפה של הגננת זה היה נשמע לי שהוא אמר את זה לפני שאמרה מי זה.

חיבוקים, לאהוב אותו בלי גבולות. גם כשמחצף ולא שומע בקולי. משום מה זה קשה לי ביום יום.

והנה, הוא מציף את זה, החיבוקים עושים לו טוב מתחת למעטה הקשיחות שהוא עוטה.

אוי, אני אוהבת אותו.

לשמור את הרגעים האלה