נוסטלגית (ע"ר)

חמותי טוענת שפחד הוא זה שמניע את העולם.

מעולם לא הבנתי את דבריה, גם כשהאיש שלי ניסה להסביר לי.

חשבתי לעצמי אתמול שדווקא אצלי, הפחד בדרך כלל הוא זה שמשתק אותי.

שגורם לי לא לפעול, או לטמון את הראש באדמה.

חשבתי לעצמי, מתי הפכתי להיות האישיות שאני היום, לא מסיים משימות, לא יוצר. כי אני הרי באופי אמנית. בעלת דמיון, אוהבת צילום, אסטטיקה ועיצוב. ומשום מה הכל נשאר ב:TO DO LIST. ולוקח לי שנים, אם בכלל לעשות אותם. וגם את המטלות הפשוטות של היום-יום להתקשר לברר לגבי X. לנקות Y/ נס שחשבונות אני משלמת כי יש דד ליין. אולי כי אני מתחרבשת בפחד: אבל אם אני אתקשר, והוא יכעס, ינתק... ואם זה לא יצא יפה...

ומשום מה רוב המשימות האלו (למעט מטלות ביוקרטיות) הן נחמדות. כיף ליצור, שהבית נקי. אז אני לא יודעת מה עוצר אותי.

הפחד? הביטחון העצמי? החירטושים העצמיי סביב זה? זה שלא הורגלתי מאמא שלי לסיים משימות?

והאיש שלי רק רוצה לחזור לבית נקי ומסודר. ולי כ"כ קשה עם היום-יום הזה. עם החזרה האינסופית על המטלות הביתיות האלו.

אז מה גורם לי להעצר ולא לעשות אותם? כי כשאני מתחילה קשה לי להפסיק כשאני נכנסת ל'שוונג'.

אז אתמול חשבתי שזה הפחד. ועכשיו תוך כדי כתיבה אני מגלה שאולי חלקית זה הפחד.

אבל זה גם משהו אחר, שקשה לי לשים עליו את האצבע.

משהו שמשתק אותי מלקום ולפעול.

ו"הרי בעבודה כל הזמן את כן עושה ויוזמת ולא נחה. אז מה ההבדל" כמו שאומר אישי?

שיש לי את התפיסה המוטעת שבבית נחים ובחוץ עובדים קשה?

כי הייתי בת הזקונים המפונקת? (לטענת אחיותיי. אולי יש בזה משהו)

קשה לי להיות חרוצה בבית, ואני לא יודעת למה.

קשה לי עם עולם הדימיון וליצור- זה נראה לי באמת הפחד שמשתק

האם יש הבדל בין השניים?