/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt;
mso-para-margin-top:0in;
mso-para-margin-right:0in;
mso-para-margin-bottom:10.0pt;
mso-para-margin-left:0in;
line-height:115%;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;}
"את יודעת," אני מספרת לה,
"עשיתי סדר בארון ומצאתי חצאית שקניתי בכיתה י. אני זוכרת
שבתקופת האנורקסיה הגעתי למצב שבו לא היה שום בגד בארון שהיה מונח עלי יפה. כל
הג'ינסים היו ענקיים עליי, אפילו אלה שפעם לא יכולתי לנשום בתוכם. אז נתקלתי בה
והיא הייתה הבגד היחיד שהתאים לי"
"ועכשיו?"
"עכשיו היא מוציאה לי צדדים", אני מחייכת אליה חיוך מאושר
וכנה.
"את מרוצה מאיך שאת נראית עכשיו?"
"כרגע? כן, מאוד. קשה לומר איך זה יהיה עוד שבוע ואפילו עוד שעה,
המצב רוח יכול להוריד את הבטחון העצמי שלי בין רגע כאשר משהו קורה"
"אז מה עשית עם החצאית?"
"הוצאתי אותה ושמתי אותה בחדר ארונות, איפה שאנחנו תמיד שמים
בגדים למסירה. אני לא רוצה שום זכר מהתקופה הזו, אני לא רוצה לחזור לזה יותר. אני
לא רוצה יותר אף פעם להגיע למצב שבו החצאית הזו תשב עליי יפה"
"את זוכרת שהייתה תקופה שבה היית מוכנה לעשות הכל כדי להרזות
ולהגיע שוב למשקל הזה?"
בטח שאני זוכרת.
"מה את חושבת שהשתנה שעכשיו את לא רוצה את זה יותר?"
היא התקילה אותי. הסיבות שהיו כ"כ מובנות מאליהן פתאום נתקעו בפי
ומצאתי את עצמי חושבת על התשובה הכנה.
"כי..."
וואו, מסתבר שזה קשה. מה באמת השתנה? האם משהו באמת השתנה?...
"כי זה לא היה טוב", תשובה של ילדה בת שלוש.
"תסבירי", היא מקשה עליי.
"כי תמיד היה לי קר, והייתי כ"כ חלשה שבקושי יכולתי למצוא
את הכוחות לקפל חולצה. כי לא היה לי חשק לשום דבר חוץ מלעמוד כל היום מול המראה
ולראות מה עוד אני צריכה לשפר בעצמי. כי לא היה לזה סוף, אף פעם. גם כשכבר היה לי
קשה מדי להתקלח וכמעט התעלפתי תוך כדי. כי הייתי אומללה. כי כל הבגדים ישבו עליי
מכוער. כי השיער התחיל לנשור לי. כי... כי לא אכלתי. ובגלל שלא אכלתי פספסתי את
ההנאות הכי גדולות של החיים – החברה. לא יכולתי יותר להנות מארוחות בחברת משפחתי
וחברי. נשארנו שלושתינו – אני, הרעב, והשנאה."
אני מרגישה כאילו דיברתי יותר מדי. היא מתבוננת בי, יודעת שיש לי עוד
מה להגיד. לא רוצה לעצור אותי.
"אני זוכרת כל מיני קטעים מהתקופה ההיא", אני נזכרת ומתחילה
לספר.
"היה יום אחד כשהייתי בטירונות ונכנסתי לחדר של החובש. הייתי
צריכה להשקל וכשנעמדתי, ללא נעליים ורק במדים, ראיתי ארבעים וארבעה קילוגרמים. זה
היה המשקל הנמוך ביותר שאי פעם הייתי בו ובמקום לדאוג, חשבתי לעצמי רק דבר אחד –
העיקר שלא עליתי.
"באותו סוף שבוע, כשחזרתי הביתה ונשקלתי, המחוג הראה כבר ארבעים
ושלושה. תוך כמה שבועות ירדתי לארבעים ואחד. אני זוכרת שהתקלחתי בבית והסתכלתי על
עצמי במראה. לרגע נחרדתי, כיוון שהמראה באמבטיה תמיד 'השמינה' בהשוואה למראה בחדר,
והפעם גם מהמראה הזו לא השתקפה מישהי שמנה. לפתע הבנתי עד כמה שאני באמת רזה, אם אפילו
באמבטיה אני לא נראית שמנה. ידעתי שאני מגזימה אבל פחדתי לעלות. פחדתי שכל
העבודה הקשה שלי תלך לעזאזל. פחדתי שכמו כולן אני אשמין בטירונות. לא רציתי לרדת
עוד אבל יותר מזה פחדתי לעלות"
אני עוצרת להסתכל עליה. היא לא מורידה ממני את עיניה.
"תמשיכי, אל תעצרי"
בבת אחת כל הזכרונות מהתקופה ההיא מציפים אותי.
"בטירונות, כשהייתי מתפשטת באוהל, אחת הבחורות שהייתה טיפונת
מלאה, תמיד הייתה אומרת לי שאני רזה מדי ושאני חייבת להתחיל לאכול. ידעתי שהיא
צודקת אבל בחרתי להסתכל על זה בתור קנאה. היה לי קל ונוח יותר לא להקשיב לה.
אני זוכרת את כל ה'ארוחות בוקר' שכללו מלפפון וקרקר, אני זוכרת את כל
הארוחות צהריים שכללו תפוח, אני זוכרת את כל הפעמים ששיקרתי לאימי, ששיקרתי
לחברותיי, את כל הפעמים שבהן בחרתי לשקר כדי שאני אוכל להמשיך להרעיב את עצמי.כל
החיים שלי היו שקר אחד גדול. כבר לא עניינו אותי התחביבים, לא עניינה אותי
המוזיקה, לא עניינו אותי האנשים שסביבי. כל מה שראיתי היה את האוכל ומה השפעתו
עליי.
השווי שלי נקבע ע"פ מספר. כמו עוף שמוכרים בשוק."
אני לוקחת נשימה עמוקה. חושבת קצת, ולבסוף מסכמת –
"זה למה אני לא רוצה לחזור לזה יותר."
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
