איך הצלחת להיות כולכך לא משמעותי אבל לשבור אותי כך?
בעצם,אתה כן משמעותי,הסיבה לכל מעשה שעשיתי בחצי השנה האחרונה,
ניסיתי,באמת שניסיתי,אבל מי אתה שאתן לך אפילו דין וחשבון על מעשיי?
כן על הזמן שהייתה בכלא אני יכולה להבין ואני מבינה ומתביישת ונגעלת מעצמי על כך,
אבל על כל מה שהיה לפנייך,אין לי סיבה להרגיש אשמה.
אני אשמע מטורפת אך חלמתי את חיי איתך,לא חלמתי אותם עוד בלעדייך ונותר בי חור ענק,
כי התאהבתי עד עמקי נשמתי,התאהבתי בריח שלך,במגע שלך,במבט הסוטה הזה כשהיית שותה ומנסה לתפוס לי בישבן,
למרות שאמרתי לך שלא אהבתי,אבל כל מה שהיה קשור בי היה בי.
התאהבתי בזה שאתה שונה מכולם,לרעה ולטובה,את הסיפורים שהיית מספר לי,עקבתי אחריהם כיאלו היו שלי,
לכל מילה שלך הייתה בעיני לראשונה משמעות,ראיתי גבר ואמרתי שאיתו זה לא יהיה חצי שעה,זאת הייתה חצי שנה,
עם כל החרא שאני יכולה להגיד עלייך,כי בכל אדם תמצא טוב כשם תמצא רע,אך זאת הייתה החצי שנה הטובה בחיי,
למדתי לחזור ולהרגיש והבנתי עד כמה שאני מטומטמת שלא הבנתי שאני לא מעניינת אותך,מעניין אותך הריגוש שבדבר.
אני עוד אוהב אותך עד שתצא נשמתי החוצה מהכאב,אני אוהב אותך עוד אפילו כשכולם ואפילו אני נהיה בטוחים שלא,
כי בך יש משהו שאין באחר,חלק מהלב שלי.
ועל זה,אני שונאת אותך.
אחרי התלבטיות רבות החלטתי לפרסם מכתב שכתבתי,מכתב שהתחיל לפניי בערך שבועיים והסתיים יום שבת האחרון,
מכתב שלא התכוונתי לפרסם,אבל מכיוון שאני כותבת לו,אבל הוא לא קורא את זה,אני יכולה לפרסם זאת בבטחה.
הנה:
צפיתי בך בעוד אתה ישן לצידי,
מלאך שנפל עליי מהשמיים,
באותו רגע התפללתי לאלוקים לראשונה,במשך שנה שבה לא פניתי לאלוהי,
וביקשתי ממנו:רק אל תיתן לזה להיגמר,
ובעודי צופה בפרצופך השלו כול כך רציתי לך לומר שאני אוהבת אותך,
אוהבת עד איבוד חושים,אבל הדבר היחיד שאיבדתי היה קולי,
לא יכולתי לפתוח את פי אפילו ולבטא את המילים מחשש שיעלם הקסם,
אני חושבת שאז בפעם הראשונה הבנתי שבך מצאתי יותר מנחמה,
מצאתי אהבה.
אבל הקסם לבסוף התאדה עם הרוח ואני הייתי זו שהתרחקה בזמן שאתה נעלמת לכלא,
הצפת אותי בכול 3 החודשים הקסומים שעברתי איתך קודם לכן, לכאשר הכרנו ובלי הודעה מוקדמת
הדבקתי אותך בנשיקה עסיסית שהובילה לכול המערכת היחסים הדפוקה הזו.
את השנה האזרחית החדשה שבה התנשקנו בדיוק ב12 במרפסת בזמן שהרמת כוסית עם החברים,
וחיבקת אותי חזק מאחורה ושם,מתחת לכוכבים,ידעתי שמפה זה ילך הלאה,אני לא זוכרת קצת ממך,
אבל אני גם לא זוכרת הרבה,אני בספק האם אתה זוכר כי הימים עוברים לך כדקות כשאתה משתכר יום יום, אולי הזדקקתי לתלות בך,או אולי זה התלות שבך אליי?
אתה הגבר הראשון שגרם לי לחשוב שהוא יהיה שם לצידי לנצח,אתה הראשון שהלך איתי להשתין מאחורי משאית ושמר שאף אחד לא יבוא,אתה אולי היחיד שאשכרה ישן אצלי ואני באישור אצלו,
את הלילות אני לא ישכח,את המגע שלך,הריח שלך שנדבקת לי לכל הבית,האף כפתור שלך,
הרפרופים של השפתיים שלי בשלך,העיניים הכחולות האלו שכישפו אותי כל פעם מחדש ומשכו אותי אלייך,מצחיק שמעולם לא שכבנו.
מעולם לא הייתי ילדה שחושבת על העתיד,איתך חשבתי רק הלאה והלאה,לא היינו יחד כשהיית בכלא,
אבל בכל זאת חיכיתי לך ושמרתי לך אמונים,עברתי איתך את מדורי הגהנום,כמו גדולה נתתי לך להקיא לי על הנעל ולשכב לי על הברכיים במשך כמה שעות,לשמור על חום גוף שלא תקרר חס וחלילה,לנשק אותך כול כמה דקות לבדוק שאתה בסדר,כמעט בכיתי מדאגה לשלומך,הייתי צריכה לסחוב בקושי אותך במעלה כמה קומות,להוריד לך בגדים ולהלביש אותך בחדשים,השכבתי אותך לישון ועוד שמרתי עלייך בזמן שאתה בטוח וישן,למה?כי אהבתי אותך,כולכך הייתי מאושרת,עד כדי בכי ביום שהכרתי את אבא שלך והצעת לי שנהיה ביחד,אם לא אתה,באותו יום רציתי לרדת ממך קליל אבל אתה נתת לי להשלות את עצמי עוד ועוד,נתתי לך את כל מה שלא נחוץ לתת ב5 חודשים.
כואב לי כי אני עוד מרגישה את כפות אצבעותייך החמות בגבי הקר באמצע החורף,את המבטים החודרים שלך,
את כול מה שאתה עושה לי,שאני מנסה כולכך חזק לא לבכות ולהמשיך,להראות לך עד כמה שלא אכפת לי,
אני לא יכולה להסתיר,חברות שלי הטיפשות בטוחות שאני לא אוהבת אותך,זה מוכיח עד כמה שהן טיפשות ומי בכלל מחליט אם אני אוהבת אותך או לא חוץ ממני?
לפעמים אני חושבת על איך אני יגרום לך את הסבל שגרמת לי שזרקת אותי כמו כלב אחרי כול מה שעברנו בשביל לא לפגוע בי?אתה יודע שאם זה בגלל המצבי רוח שלך הייתי עוברת עוד מדור גהנום אחד,אז מה אחרי כול מה שכבר עברתי בשבילך,אמרת לי שאתה לא שווה כלום,כולכך הכעסת אותי באותו יום,בשבילי את הדבר הכי יקר בעולם,השקעתי בך את כול כולי והייתי יושבת איתך יום יום וסובלת את התקפות הזעם והדיכאון שלך כי אני עוברת אותם גם,אתה מספר לי על קשיים שלך בצבא ומתבכיין על לשבת ולא לעשות כלום מ9 עד 4 כשאתה 15 דקות מהבית וחושב שאני לא מבינה כלום מחיי ושהכול שטיות,אז כן ההורים שלך גרושים והמצב הכלכלי לא משהו,זה קשה אתה צודק,אבל כשאתה גר בבית שהרגשתי תמיד שאלימים אליי ושלא מבינים אותי,ששנים הצלחתי להחזיק בלי לרצוח את עצמי,שלא היו לי חברים,לא היו לי כלום עד כיתה ו',המורה,ההורים,התלמידים,תמיד היו אלימים אליי כי אני הייתי השונה,בבית ספר,בחברה ובמשפחה,הייתי הילדה עם הבעיות תמיד,חייתי בעולם שבור,לא הראו לי הרבה אהבה ואני לא צריכה לספר על עוד הרבה חוויות לא נעימות שחייתי בילדות,אך הן עיצבו אותי למשך תקופה נורא ארוכה,אני מי שאני כי אני שנאתי את מי שהייתי,היום אני מבינה שאני שונאת את עצמי עוד אפילו יותר,אני יכולה להתחרט על העבר עוד כמה שארצה זה לא ישנה כלום,כי היא לא הסיבה שזרקת אותי לבדידות ולקרירות ולהתמודד עם הכול לבד,כשהיית לצידי כבר כלום לא היה חשוב,לא היה נחוץ לי כלום,איתך שחכתי מהכול והתחלתי להשתנות,לאט לאט במיוחד בתקופה האחרונה,כשאמרתי לך שהשתנתי התכוונתי מהתקופה שהיית בחופשה מהכלא ואז הבנתי את כול מה שאתה בשבילי,לא ידעתי שתהפוך להיות מה שהפכת,אם כן לא הייתי עושה את הטעות שעשיתי,אבל גם אם לא הייתי עושה אותה הייתה זורק אותי בכל מקרה כי זו לא הסיבה שנזרקתי,את השורות האחרונות מ"כי שנאתי את מי שהייתי" המשכתי לכתוב מהיום,את כול המילים היפות כתבתי כשנפרדנו,הרסת הכול פנה,אולי אני אכזבתי אותך פעם אחת או פעמיים אך אתה אכזבת אותי יותר מזה,התאהבתי במישהו שאני לא יודעת איפה הוא היום,נעלם על כול החלומות שהיו לי,לנצח תהיה חרוט בנשמתי,כי אני אוהבת אותך יותר מאת האוויר שאני נושמת,יותר מכל דבר שיש,עם כול הטירוף,חלמתי עלייך איתי בעוד שנתיים,חמש ואפילו 10,אולי לא,אבל בטוח שלא שבוע,השבוע הכי מעצב יגון בחיי,כי עד שחזרתי ללמוד להרגיש,התאכזבתי שוב,חשבתי שיום שישי הזה יהיה שונה,אך נהיה יותר גרוע,נתתי הזדמנות אחרונה לראות את מי שאתה וגיליתי אדם שונה,
לאן נעלמת אהוב,לאן?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
