פרק 1 - תשובות

"למה את עצובה?"

התעוררתי מטראנס כלשהו ששקעתי אליו מבלי ששמתי לב.

"לא עצובה, אני סתם עייפה".

תשומת ליבו של הבחור עזבה אותי והוא פנה לדבר עם האחרים שהיו בחדר. זקפתי את כתפיי והחלקתי את גבי (אם אפשר לקרוא לזה ככה. פתאום הוא הרגיש שוקל כמה טונות) במעלה גב הכיסא כדי ליצור מראית עין של התעלות והשתלטות על המראה המסכן ששידרתי אל הסביבה מבלי משים כששקעתי בתוך עיסה דביקה של מחשבות מטרידות.

כשניסיתי לקום המצב לא היה שונה משהו. יכולתי להאמין בקלות  שמישהו התגנב כשלא שמתי לב ועל מנת להתבדח החליף את הרגליים שלי בזוג משקולות שקיבעו אותי לרצפה וגרמו לי להתנודד מצד לצד כמו בובה שיושבת על קפיץ.  

משכתי את הרגליים שלי ויצאתי מהחדר כדי למנוע עימות מיותר עם החולשות שלי לנגד עיניהם של אנשים. שלא יכתימו את הדף הלבן והנקי שנפרס תחת השם שלי במאגר הדעתי על... אצל כל אחד ואחד במוח בכל מיני דעות לוואי בהקשר להתנהגות בלתי מוסברת שלי שתערער את כל מה שבניתי. ולקח לי זמן ומאמץ לעשות את זה.

ההליכה הקצרה שלי גרמה לכל החולשות להתריע על עצמן בבת אחת. זה הרגיש כמו תוהו ווהו. הפצצה גרעינית. צונאמי. הזעקות מכל כיוון, אין ספור נורות אדומות מהבהבות. כמו סערה שמגיעה לשיאה רגע לפניי שהיא מסתיימת. ובאמת פחדתי מהסיום הזה. תפסתי את ראשי בידיי. צעקתי לעצמי בתוך הראש - תתעשתי! תתעשתי! בחיי, את בעבודה! עכשיו באמת עברת כל גבול!

פקחתי את העיניים. מפלס המים שעלה באופן מדאיג לנגד עיניי ירד עתה לכדי שפל. מחשבה אחת שצומצמה לכדי מילה ריחפה בראש שלי שהרגשתי שהפך לחלול ומרוקן. דיכאון. דיכאון. מילה מפחידה כל כך, אך יחד עם זאת קיבלתי כותרת לפרשה המפחידה שהתרחשה אצלי בגוף שניות ספורות לפניי. זה לא שעמדתי למות, לפחות.

המצב הנפשי שלי היה מאוד יציב למשך כל אותו היום. הוא היה בשפל רציני שגבל באדישות מוחלטת. לפעמים נותרתי המומה כמה כוח צריך לגייס בזמנים מסוימים כדי שהשפתיים ימתחו ולו לחיוך מזערי (כמו לדחוף מכונית תקועה, בערך) בחזרה למי שמחייך אליך חיוך רחב שאתה רק יכול לקנא לפיו למה שאתה משאר שמתרחש אצלו בלב. קשה אפילו לדמיין מאיפה אפשר להשיג את כל האושר הזה.

בסוף היום הגעתי באפיסת כוחות לביתי. לא יכולתי (וגם לא היה לי חשק) לעשות דבר. אפילו למשוך אליי את השלט מגב הספא נחשב בעיניי כפעולה מאומצת. 

אבל אז השקט והחושך הניחו לי לחשוב בשלווה באין מפריע וכאילו בחסות החושך התגנבו לראשי מחשבות אסורות כאלה שלא הצלחתי לסנן. כאילו מתוך בהזק כלשהו שאין לו הסבר זינקתי על רגליי ופניתי אל המראה. הדלקתי את האור הקטן שהיה תלויי מעליה וכשהבזק האור חשף את השתקפותי חייכתי אליה בזדוניות ואותו החיוך חזר אליי. ראיתי שם נערה בלונדינית עם שיער גולש, עיניים ירוקות וגדולות, שפתיים נפוחות מעט וגיזרה דקה להפליא.

"שלום, שלום," אמרתי למראה, "כמה שאת מכוערת היום," המשכתי עם החיוך על הפנים. את החיוך הזה לא היה קשה לעלות בכלל.

"אני יודעת," החזרתי לעצמי, "מכוערת ולא יוצלחת," עדיין המשכתי לחייך. השיחות האלו עוררו אצלי עונג מסוים, בדומה לעונג שחשים בעקבות מחמאה. יותר מאוחר הפסיכולוגית שלי הבהירה לי במה מדובר. זהו שיבוש שקורה אצל אנשים שהושפעו יותר מידי ולאורך זמן מהערות שליליות (גם אם הן לא בהכרח נכונות) ומתוך חוסר ברירה הם לומדים ליזון מהן "מחמאה שלילית זאת גם מחמאה", שמעה הפסיכולוגית שלי מאחד המטופלים שלה. אני לא יכולה שלא להסכים עם האמירה הזאת.  

אחר כך התחלתי לעוות את הבעות הפנים שלי - לפעור את הפה, למתוח את העיניים ולגלגל אותן בתוך חוריהן, להרחיב את הנחיריים וכל זה בליווי קולות מטרידים של אנחות קולניות. לפעמים גם הייתי תופסת את השיער שלי משני צידי הראש, בדומה לאיך שקושרים קוקיות ומטלטלת אותו מצד לצד.

לאחר מכן הייתי מתעייפת ושוכבת לישון עם דמעות בעיניים.

אבל כך זה מוכר וידוע. בזמן האחרון הסתנן לכל המערכת המבוססת הזאת גורם זר שהצליח מאוד להפחיד אותי. בכל פעם שייסרתי את עצמי עם המחשבות שלי הרגשתי משהו חדש - חולשה בגוף, אבל מצד שני כל חלק היה מאוד מאוד כבד. כשהייתי בבית הייתי פורצת בבכי והשתנקויות קורעות לב וגם כשהייתי מתעוררת בבוקר, ההרגשה הזאת הייתה חוזרת ופולשת וממשיכה להשתולל בתוכי כמו סערה, מטלטלת ומחלישה עוד ועוד חלק בגוף שלי, ללא שום רחמים. מדובר התקף. מילה מפחידה מאוד מתחום הפסיכיאטריה. כשהדברים הובהרו לי אחרי ההתקף השני, שהתרחש בבית בליווי סימפטומים חדשים אחרי הזה שהיה בעבודה וגבל בהשתנקויות קוליות מפחידות שיכלו לעורר בקלות את תשומת ליבם של השכנים, מצאתי את עצמי יושבת על הכורסא השחורה ההיא, בחדר שצבוע בצבע קרם, מקבלת תשובות.

בהתחלה שתקתי דקות רבות והסתכלתי על הרצפה. אף אחד לא לחץ עליי להתחיל לדבר ואף אחד גם לא ניסה להתחיל לדבר איתי כדי שלא תהיה לי ברירה אלא לענות.

כשגיבשתי מספיק אומץ והרמתי את העיניים מהרצפה והעזתי להביט בזאת שישבה ממולי על הכורסא הופתעתי לגלות עיניים חמות שמביטות בי וחיוך קטן שמופנה לעברי.

"אני מצטערת," סיננתי, והיא הרחיבה מעט את החיוך, "אין לך על מה להצטער. אני פה בשבילך. תתחילי מתי שאת תרגישי שאת מוכנה. גם אם לא במפגש הזה, אין לך לאן למהר. הכל ילך כאן בקצב שלך".

"אבל אני רוצה שתעזרי לי מהר. מה שעובר עליי, במיוחד בזמן האחרון מאוד הורס את התפקוד שלי בשגרה שלי. זה מאוד מקשה. אני צריכה שתעזרי לי," עצרתי לרגע והבטתי בה. היא שידרה אליי מבט שצמא להמשך. שפכתי בפניה את כל מה שעובר עליי. אחרי הכול, היא אדם זר. אין לה שום קשר למכרים שלי והרושם שהתאמצתי כל כך לבנות על כולם לגביי לא תקף לגביה. יש לה רק תפקיד אחד בחיים שלי, והוא - לעזור לי לצאת מכל הטירוף הזה.

אבל מצד שני, היא אדם זר. היא לא מכירה אותי ומתיימרת לעזור לי. אנחנו מתחילות עכשיו ממש מאפס. זה בטח לא יהיה קל. סיפרתי לה את הכול הכי מדויק שרק יכולתי. לפעמים היא שאלה שאלות קצרות שעניתי עליהן לרוב ב"כן" ו "לא".

כשהשיחה בנינו התקדמה וכבר פחות ופחות הייתה ברובה מונולוג ירדנו  בהישען על המקצועיות רבת השנים שלה עד לשורש העניין והופתעתי לגלות שהוא שוכן לו היי שם בילדות הרחוקה שלי. ועם השנים הוא נרקם והסתעף, התרחב לצדדים והשתרש יותר ויותר באדמה שהיא התשתית בעצם לחיים שלי.

קיבלתי הרבה תשובות, אך יצאתי משם ללא פיתרון מסויים בידיים. רק לבסוף היא שאלה אותי מה את אוהבת לעשות? ועניתי לה - לכתוב.

היא חייכה, "אז למה שלא תכתבי את כל מה שעברת, החל מהנקודה הכי רחוקה בחיים שלך שהגענו אליה בשיחתנו - משם הכול התחיל. הסתכלתי עליה באי הבנה. והיא המשיכה - "כשאנחנו נזכרים בדברים אנחנו כאילו מתוודים אליהם מחדש. פתאום אחרי זמן כלשהו, כשאנחנו מתבגרים אנחנו יכולים לראות את הדברים בעין אחרת ואפילו הדברים יכולים לקבל מאיתנו יחס אחר ובהתאם חשיבות אחרת. תתחילי לכתוב. הפיתרון נמצא בתוך העבר שלך, ועל כל מורכבותו את היא היחידה שיכולה למצוא אותו, כי רק את עברת את כל זה ורק לך יש את הידע.

כשיצאתי משם השמיים היו קודרים והתחיל לטפטף גשם. המציאות התעקלה לצורה מעוררת השראה בעיניי. הרגשתי יותר טוב. תדלקתי בתקווה. היה לי מזל שהגעתי דווקא עכשיו אחרת המצב שלי היה מתדרדר והייתי גומרת בבית משוגעים. פעם חשבתי שפסיכולוג ופסיכיאטר זה אותו הדבר. זה בא מהמשפחה. כשמישהו היה מבחין אצלי קצת בהתנהגות יוצאת דופן חשבו על לשלוח אותי לפסיכולוג. אבל אימא שלי התנגדה בתוקף. היא רק ילדה קטנה, היא הייתה אומרת, מתנהגת כמו טיפשה. היא יצרה אצלי בראש את ההקבלה בראש בין הפסיכולוג לפסיכיאטר, הקבלה שאין לה שום בסיס בעצם. בעצם, מפה התחלתי את השיחה עם הפסיכולוגית שלי, כדי להסיר את כל הספקות מהלב ברגע שנפגשתי עם המקור והוא יכול להעיד על הדאגה שלי או להפך לסתור אותה בגוף ראשון.

קראתי הרבה מאמרים באינטרנט שנענים לאנשים מודאגים שיוצרים את הקונוטציה בין הפסיכולוג לפסיכיאטר בלו יודע, ועדיין, הם אולי הריעו אותי אבל לא לגמרי. עד שהיא סיפרה לי על ההבדלים שהכרתי כבר ועוד ספקות רבות ירדו מליבי. אך לא לגמרי...

ומכאן היא זרקה את החכה לנושא עמוק מאוד שלא האמנתי שהיא תגיע אליו כל כך מהר.

"אמא שלך נתנה לך הרגשה שפסיכולוג ופסיכיאטר הם אותו הדבר בילדות שלך, והנה את רואה, עד עכשיו קשה לך להפריד בין השניים, גם כששמעת את ההבדלים הרבים מכל מיני מקורות והשתכנעת בחלקך".

חשבתי שהיא מסכמת, אבל הופתעתי לגלות שהיא לוקחת את זה לכיוון אחר בכלל; "עכשיו, תגידי לי, כשהיית קטנה אמרו לך עוד דברים שבעתיד הבנת שהם לא ככה ועדיין נותר בך הספק?"

קפצתי במקומי, ומשם התחילו לזרום כל התשובות.