החיים. וכל מה שבא איתם.

תמיד היית איתי, מוזר . תמיד ידעתי את זה אבל אף פעם לא הפנמתי כמו עכשיו .

מד"א באו להבית שלך כבר מאות פעמים ... אז אתמול זה לא שינה לי כלכך .

ובערב כשבאנו אליך, אמא ואני, סבתא בוכה - אבל היא תמיד בוכה, אז גם זה לא שינה לי הרבה ..

לידה ישבה דודה סופי, עיניים אדומות ופה מכווץ .

שאלתי "מה קרה ?", בחיוך מתלוצץ כזה ...

סבתא אמרה שכואבת לה הבטן בגלל זה, חשוד . אז למה דודה סופי בוכה ?

שתי דקות אחרי שהגענו דודה סופי קמה בריצה לשירותים . הבנתי לבד למה - להקיא, כאב לה הראש .

ידעתי שכשנבוא הביתה אמא תסביר לי הכל אם אני אשאל, כי היא יודעת שאני יודעת לקבל דברים קשים או קלים .

בערך בעשר בלילה כיבינו את הטלוויזיה, ונשכבנו על הגב כשבנינו רק אחי הקטן .

[אבא שלי היה בעבודה ואחי בן ה-9 נשאר בראשון לציון] ...

אז במצב הזה של המלחמה אנחנו ישנים יחד סלון על הספה הנפתחת, למקרה של אזעקה [בנו לנו מיגונית בצמוד לבית אתמול o__o]

שאלתי את אמא, "מה עם סבא ?" כי נזכרתי פתאום .

והיא ענתה בפשטות ... "זהו" .

עשיתי ראש קטן והמשכתי לשאול,

- "מה זהו ?"

- "לא יהיה יותר טוב ..."

- "אז הוא ישאר בבית החולים עד שהוא ימות ... ?"

- "כן ..."

שתקתי, חשבתי . כאב לי לרגע . זה היכה בי ... לא שמתי לב אפילו וירדו לי דמעות ...

מחיתי את הדמעות בשקט . וחשבתי קצת על הכל .

- "את בוכה ?"

- "לא, חושבת ..."

היא הסתובבה אליי .

- "על מה ?"

- "אני אלך להלוויה ?"

- "אם תרצי, אם אבא יסכים ..."

שוב שתקתי, נזכרתי באבא שלי, כמה קשה לו . אלוהים, אבא שלי היה כלכך קשור אליו .

אני רק מקווה שהוא יספיק לחיות עד היומולדת שלו ב-28 לחודש ...

קשה לי לחשוב על זה שהוא ימות סתם כך, שיפסיק לנשום ...

אני צריכה להיות לידו במצב המסריח הזה, אני חייבת .

אבל אבא שלי לא מסכים לי, וגם אני חושבת שזה לא רעיון טוב, כי אני אתחיל לבכות, ורק אחמיר את המצב ...

אני זוכרת איך היה צורח לי "הנה הנכדה האהובה שלי !", מול כל הנכדים, הייתי מיוחדת .

זה עומד להיגמר . אבל אני עוד לא מוכנה להיפרד ...

סבא שלי . 3 >