לפני שנתחיל עם הפרק החדש, אני רוצה להודות ל ayano_chi
ועכשיו לפרק , תהנו :
אזהרה: הסיפור מדבר על יחסים בין זוג גברים (הומוסקסואליים ) כך שאם זה לא הסגנון שלכם אתם מוזמנים לשו מפה ....
נכתב ע"י : סיירו/seiro.
בטא\גאמה\עוזרים: ayano_chi המדהימה מכל!
שם הסיפור: 'פריחה מאוחרת'.
ג'אנר: רומנטיקה, דרמה, שונון איי (סיפור שבו מתוארים יחסים רומנטיים בין בנים).
שיפ: ניקי/קיי, מייקל/דניאל.
דירוג: PG13- מגיל 13 ומעלה. מכיל נגיעות ורמיזות מניות לסוגייהן.
תקציר : ניקולס ניקלסון בן ה-16, הוא תלמיד תיכון מוצלח שנהנה לבלות את זמנו הפנוי יחד עם חבריו.
אבל העניינים מתסבכים כאשר לניקי מתגלה כי הוא למעשה מתחיל להתאהב באחד מחבריו הטובים.
האם ניקולס יצליח לאזור אומץ לומר לו את זה?, ואיך יגיב אותו חבר טוב?.
פריחה מאוחרת פרק 3
כאשר חזר ניקי, כולם היו בעיצומו של משחק קלפים, "היי, ניקי." קרא מייקל, באותו הרגע נראה היה כי הוא המוביל.
"בו שב איתנו." חייכה אליו ליילה, ניקי רק הנהן בראשו והתיישב בפינת החדר. מביט בחבריו המשחקים להנאתם.
"רוצה להצטרף?" שאלה דניאל.
אך הוא רק חייך והניד בראשו, "לא, תודה. אני בסדר ככה, תמשיכו לשחק." אמר.
מספר שעות לאחר מכן נפרדו החברים מאוליבר וליילה. והחלו איש – איש ללכת לדרכו.
למחרת היו כולם אמורים ללמוד יחד, הפעם בביתו של ניקי. אבל מסיבות כאלו ואחרות בסופו של דבר האדם היחיד שהגיע היה מייקל.
"הכול בסדר חבר?" שאל, בשעה שהשניים ישבו בחדר השינה של ניקי ולמדו.
"כן, למה שלא יהיה?".
"לא יודע, המ... אני רק, רק רציתי להתנצל על מה שקרה אתמול.".
"מה כבר קרה?".
"אתה יודע, נטליה וכל המשחק המטופש הזה.".
"אה זה." הרגיע אותו ניקולס, "ממש שטויות, חוץ מזה הרעיון היה של נטליה ולא שלך.".
"כן, אבל נטליה היא בת הדוד שלי. ואני ממש לא הרגשתי בנוח עם זה שהיא הביכה אותך ככה.".
"באמת שלא, זה ממש בסדר." חייך ניקי, "למען האמת, אפשר להגיד שאני חייב לה תודה." מלמל.
אומנם הדרך שלה הייתה ממש טיפשית ומביכה, אבל בסופו של דבר הוא דיי נהנה מזה.
ניקי ידע שזה לא בסדר, אבל הוא לא יכול היה שלא להרגיש שמח על הנשיקה עם קיי.
"מה אמרת?".
"שום דבר, אל תתייחס אלי.".
"תגיד ניקי." החל מייקל, מגשש בזהירות.
"מה העניין?".
"מה בדיוק נטליה בקשה ממך לעשות, אני מתכוון בהתחלה שסירבת, מה זה היה?".
"אה, כן." השיב ניקי, לרגע אחד הוא נראה דיי נבוך. ולאחר מכן חייך שאמר, "היא בקשה ממני שאביא לה משהו.".
"כן, את זה כבר הבנתי, אבל מה בדיוק?" שאל ומיד לאחר כן התחרט, "לא, תשכח מזה. אני כזה חטטן.".
"זה בסדר, היא... היא בקשה שאביא לה," היסס ניקי "את האדם שאני מאוהב בו." אמר לבסוף משתדל לחייך.
"האדם שאתה מאוהב בו, בחיי שהיא נסחפה.".
"טוב, זה כבר לא משנה.".
"כן, כי באותו הרגע הגיעו קיי וקייטי, אז העבירו את המשחק הלאה." הוסיף מייקל, שלפתע החל נזכר בשיחה בין נטליה לניקי.
לאחר שהיא החליטה להעניש אותו בשנית, "ואם אני לא טועה, אמרת שכבר לא היה טעם ללכת ולעשות את זה." אמר לבסוף.
"טוב, כן. זה דיי נכון." השיב ניקי, פניו החלו להאדים.
"אם כך, זאת אומרת שהאדם המדובר בדיוק נכנס." מלמל מייקי, שלפתע נפל לו האסימון, "אתה לא מתכוון... קייטי?!" הוא קרא בתדהמה.
הרי זה היה ברור שאוליבר מאוהב בה, מייקל התקשה להאמין שניקי, היה מסוג הבחורים שיעזו להתעסק עם החברה של החבר הכי טוב שלהם.
"לא, לא קייטי." לחש ניקי, פניו האדימו יותר ויותר.
"אה, לא?" אנחת הקלה נפלטה מפיו של מייקל, הדבר האחרון שרצה יהיה ששני חבריו הטובים ירבו בגלל בחורה ואז, זה הכה בו."לא, אין מצב." מלמל בקושי. הרי האדם היחידי מלבד קייטי שנכנס לחדר באותו הרגע היה.
לפני שהספיק אפילו להעלות את שמו של אותו האדם, נשמע צלצול מכיס מכנסיו של ניקי.
"הו, סליחה." התנצל ניקולס, ממהר לענות. "הלו." אמר בחביבות.
מייקל הופתע לראות כי הבעת פניו השתנתה, נראה שהיה דיי המום ואולי גם מתוח.
"הו, קיי, מה המצב?" מיהר ניקי לומר ובאותה המהירות שנעלם החיוך מעל פניו כך הוא גם חזר.
חלפו בערך עשרים דקות בהם דיבר ניקי בטלפון. כל אותו הזמן ניסה מייקל שלא להתערב, אבל התקשה מאוד לעשות זאת וכל מספר דקות הפנה את מבטו אל ניקי. קורא את הבעות פניו המשתנות, מהלם ומתח לאושר גדול. 'ניקי מאוהב בקיי?' חשב לעצמו, מתקשה לקבל את העניין. שלפתע הבחין כי זה ניתק את הטלפון ופנה לשבת לידו.
"מצטער על זה." אמר, עיניו מחייכות. מייקל שלח מבט קצר אל פניו של ניקי, משהו בו היה שונה. עיניי השקד שלו נראו אחרות, כאילו נוסף להן נוגה מוזר ודיי מוכר, שמייקל ראה פעמים מספר בעיניהם של אחרים.
הוא החל להבין כי צדק, "אין לך על מה." השיב לבסוף, מחליט לשנות את הנושא. "אז, איפה היינו." אמר, מדפדף בספר ההיסטוריה.
"אני חושב שבמהפכה." השיב ניקי, מרגיש הקלה ושמחה שמייקל, בניגוד לבת דודו החטטנית, החליט להניח לנושא ולא לחקור אותו יותר מידי.
בערך בארבע הודיע מייקל שהוא הולך.
"אם לא אגיע בזמן לארוחת ערב, אמא שלי עלולה להגיש אותי כמנה עיקרית." התבדח.
"אלווה אותך." הציע ניקי.
"לא תודה, אני חושב שאוכל למצוא את הבית שלי לבד.".
"אוי בחיי, אתה כזה ליצן. במילא אני צריך לקפוץ להביא משהו מבית הקפה, אז." באופן דיי מוזר החלו פנו של ניקי להאדים.
מייקל לעומת זאת לא חקר יותר מידי ורק ענה,"בסדר.".
"תן לי רק להביא את התיק שלי." חייך ניקי ממהר חזרה אל חדר השינה שלו ושב אל חדר המגורים שם חיכה לו מייקל.
"אני מוכן, שנלך?".
"אחריך גברתי.".
"חה – חה, מאוד מצחיק." השיב ניקי שהוא פותח את הדלת וקופא על מקומו.
"מה העניין?" שאל מייקל, עד שהבחין באדם אשר עמד בפתח, היה זה נער שחור שיער כבן שמונה עשרה, גבוה ובעל עיניים חודרות.
"הו, שלום קיי." חייך מייקל, בשעה שזה נשען על משקוף הדלת ולא אמר כלום.
"קיי." מלמל ניקי.
"הולך לאיזשהו מקום?" שאל, לרגע אחד הרגיש ניקולס איך כל גופו הופך לאבן, לא בטוח מה להגיד.
"ניקי בדיוק ליווה אותי החוצה." שמע את מייקל אומר.
"ליווה אותך, באמת?" שאל הנער בעל המבט החודר. נראה היה כי העניין לא מצא חן בעיניו בכלל.
"כן." מלמל ניקי, שכושר הדיבור החל חוזר אליו אט – אט. "בדיוק היינו בדרך החוצה, אתה צריך משהו מיוחד?".
"שחכת את זה." השיב קיי, מושיט אל ניקי מחברת קטנה בעלת כריכה מקושקשת.
"המחברת שלי." קרא ניקי, ממהר לקחת אותה, "בדיוק התכוונתי לבוא אל בית הקפה כדי לאסוף את זה." הוסיף עיניו נצצו.
מייקל רק הביט בהם מבלי לומר כלום, הוא כבר קיבל את תשובתו "טוב, אם ככה, אני אלך." אמר. דוחף את ידיו לכיס הז'קט שלו.
"חכה רגע, אלווה אותך." מיהר ניקי לומר.
"לא. אין בכך צורך. תודה." השיב מייקל, בעודו יוצא אל החצר, מנופף בידו אל השניים.
"מייקי." מלמל ניקי, אסיר תודה על כך שזכה בחבר שכזה. היה זה אז, כשהרים את פניו כדי להביט בקיי ולמרבה ההפתעה הבחין כי זה שולח אליו מבט חקרני, כאילו ניסה להבין משהו נסתר בהתנהגותו.
"רוצה להיכנס?" שאל בהיסוס.
"באתי רק כדי לתת לך את זה.".
"אתה ממהר?".
"לא ממש.".
"הו, אז אם ככה, למה שלא תיכנס לכמה דקות?" הציע ניקי בשנית, משתוקק לבלות במחיצתו של קיי, גם אם רק למספר דקות. "יש לימונדה." הוסיף, ליבו מלא תקווה שכך יצליח לפתות את אהובו להיכנס.
"שיהיה." השיב קיי, נכנס וסוגר את הדלת אחריו.
"אז, איך היה היום?" שאל ניקי, מוזג מעט לימונדה לכוס זכוכית ירוקה ומגיש אותה לקיי.
"כרגיל.".
"הרבה עבודה?" התעניין ניקולס, בעודו מתיישב על כיסא לצידו של הנער שחור השיער.
זה רק הנהן בראשו ולגם מהלימונדה, מעקם מעט את פניו.
"יש בעיה, זה חמוץ מידי?" ביקש ניקי לדעת.
"לא, הלימונדה שלך בסדר גמור. רק נזכרתי במשהו." המהם קיי בחוסר רצון.
ניקי ניסה לחשוב מה יכול היה לגרום לקיי חוסר נוחות, והדבר היחיד שעלה במוחו הייתה התקרית שארתה אתמול בביתם של ליילה ואוליבר. הוא ממש רצה לחפור את ראשו בחול כאשר נטליה הכריחה אותם להתנשק, אומנם באופן מוזר ואולי אפילו מעוות זה מצא חן בעיניו. אבל עדיין היה עליו להתנשק עם גבר, ולא רק זה אלא שהבחור היה החבר הכי טוב שלו.
"אני," החל ניקי עיניו מושפלות, הוא לא העז להביט בפניו. "אני מצטער, קיי." מלמל בקושי.
"מה עכשיו?" נאנח הנער שחור השיער, כבר ברור היה שנמאס לו מיללותיו של ניקי ומהתנצלויות הלא נחוצות שלו.
"רק רציתי לבקש סליחה, על מה שקרה אתמול.".
"ומה קרה אתמול?" נאנח קיי, יודע ששוב תגיע הצהרה ארוכה ובסופה התנצלות. על דבר מה לא חשוב כל כך, שניקי כרגיל התרגש ממנו, שלא לצורך.
"אתמול ש..." החל ניקי, לוקח נשימה עמוקה, "שהיינו אצל אוליבר ו... טוב, לא התכוונתי לגרום לך לעוגמת נפש, אני ממש מצטער.".
"ואיזו עוגמת נפש בדיוק גרמת לי?" ניסה קיי להבין.
"בגלל, בגלל שהיו לי בעיות עם נטליה, היית צריך לעשות משהו מביך ומאוד משפיל. ו...".
"ו..." קטע אותו קיי, סבלנותו החלה לפקוע באותו רגע, "מה בדיוק עשיתי שהיה משפיל ומביך לדעתך?".
"אתה, טוב נשקת אותי." השיב ניקי בהיסוס, לחייו החלו להאדים, לעזאזל למה הוא מסמיק ככה.
"וזה הפריע לך כל כך?".
השאלה נפלה על ניקי כרעם ביום בהיר," כן. לא. אני..." החל מגמגם, לא בטוח מה עליו לומר.
"כן או לא?" דרש קיי לדעת, קולו היה חד וקר.
"המ, טוב לא." ענה ניקי, עיניו עדיין מביטות אל הרצפה.
"אז, מה בדיוק הבעיה?".
"מה?" השיב ניקי, מרים את פניו, עיניו נתקלות באלו של קיי. היה משהו שונה במבטו, משהו מיוחד.
"אם לך זה לא הפריע, אז אני לא מבין מה כל הסיפור.".
"לא רציתי שתביך את עצמך בגללי.".
להפתעתו הרבה קיי חייך, "חה, אתה באמת מטומטם גדול. זוכר מה אמרתי לך אתמול?".
ניקי עצר לרגע, נזכר איך רץ אחרי קיי, כדי להתנצל בפניו. ואיך זה הנחית לו מכה על הראש וקרא לו מטומטם. 'לו באמת לא רציתי לעשות זאת, לא הייתי מנשק אותך.' אמר.
"זאת אומרת ש – " החל ניקי, לא יתכן שהוא היה רציני.
"כבר אמרתי לך, עשיתי את זה כי רציתי ולא כי איזו סתומה הכריחה אותי. אז תפסיק כבר להאשים את עצמך.".
"כי רצית?".
"בחיי." נאנח קיי.כאשר החל להתייאש מלהסביר את עצמו, "כן, כי רציתי ולמען האמת זה לא היה כל כך רע, להפך דווקא אהבתי את זה.".
'הוא, הוא באמת התכוון לזה' פניו של ניקי האדימו כעגבנייה.
קיי בתגובה שלח יד אחת מלטף אל פניו, "אולי תפסיק עם זה." לחש, "אני לא אוהב שאתה נראה ככה.".
"איך, איך ככה?" מלמל ניקי, כופה על עצמו שליטה. קולו הרך של קיי וידו על פניו גרמו לגופו רעד בלתי נשלט.
"כמו סמרטוט.".
"מה פתאום סמרטוט?" מחה ניקי, ממהר לקום על רגליו.
"אז תפסיק לילל, אתה יודע שאני ממש לא אוהב את הגישה הזאת שלך.".
"אני ממש לא מיילל.".
"באמת?" שאל קיי, מרים גבת עין אחת כלא מאמין.
ניקי לקח נשימה עמוקה ונרגע, לאחר מכן התיישב חזרה בכיסא, "כן." השיב.
"אז, מה הוא עשה פה?".
"הוא?" התפלא ניקי.
"החבר המוזר הזה שלך, מה הוא עשה פה.".
"אה, אתה מתכוון למייקל." קרא ניקי, עיניו נצצו בהתלהבות.
התלהבות שקיי לא אהב כל כך.
"כן, מייקל. או איך שלא קראו לו, מה הוא עשה פה?" שאל קיי בשנית. נראה היה שהתלהבותו מהעניין רק הלכה ופחתה מרגע לרגע.
"טוב," החל ניקי, מופתע מן השאלה. הוא התקשה להאמין שקיי באמת קינא במייקל, "אתה אמרת את זה, הוא חבר טוב שלי. אז, הוא בא לראות מה שלומי וגם למדנו למבחן בהיסטוריה.".
"לא למדתם לזה אתמול?".
"כן, גם למדנו." מלמל ניקי, לחייו החלו להאדים קלות, זכר לאותה נשיקה כל – כך מתוקה, אך עם זאת מביכה שארתה בן השניים.
"גם למדתם?" שאל קיי, שולח מבט חשדני בסמוק שהחל מסתנן ללחייו, "מה עוד עשיתם חוץ מזה?".
"ש...שום דבר." גמגם ניקי במבוכה, 'שום דבר מלבד משחק 'האמת או שקר' והנשיקה שלנו.' חשב לעצמו.
קיי הביט בו במבט חשדני ולאחר מכן נאנח, "שיהיה, בכל מקרה אני הולך.".
"כבר?" שאל ניקי שלא יכול היה להסתיר את אכזבתו הרבה.
"כן, יש לי כמה דברים לעשות." אמר קיי, קם מהכיסא ומתקרב אל הדלת, "נדבר כבר.".
"המ. קיי." החל ניקי מגמגם.
הנער שחור השיער עצר לרגע, "כן?" עיניו הגדולות, כחולות כים, שלחו מבט שואל אל חברו הביישן.
ניקי עמד חסר תזוזה למשך מספר דקות. עיניו החומות נעוצות כמהופנטות בעיניו הכחולות של קיי והוא לא מסוגל לדבר.
"שום דבר." אמר לבסוף.
"טוב , אז ביי." החל קיי, פותח את הדלת. נראה היה כאילו חיכה לדבר מה, אבל לא לזמן רב מידי. כיוון שכמה דקות לאחר מכן סגר אחריו את הדלת והלך.
ניקי עמד שם עוד זמן מה, לא מסוגל לזוז ממקומו כאילו היו רגליו זוג גושי קרח גדולים, 'למה לא אמרתי כלום?' חשב לעצמו.
'למה לא אמרתי לו שאני אוהב אותו?'.
המשך יבוא...
טוב, זה הכל בנתיים
עד הפרק הבא
שלכם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
