סורי שלקח הרבה זמן מהעדכון האחרון ומקווה שהצליח לעדכן בתידרות גבהה יותר.
לפני שנתחיל עם הפרק החדש, אני רוצה להודות ל ayano_chi
ועכשיו לפרק , תהנו :
אזהרה: הסיפור מדבר על יחסים בין זוג גברים (הומוסקסואליים ) כך שאם זה לא הסגנון שלכם אתם מוזמנים לשו מפה ....
נכתב ע"י : סיירו/seiro.
בטא\גאמה\עוזרים: ayano_chi המדהימה מכל!
שם הסיפור: 'פריחה מאוחרת'.
ג'אנר: רומנטיקה, דרמה, שונון איי (סיפור שבו מתוארים יחסים רומנטיים בין בנים).
שיפ: ניקי/קיי, אדי/ניקי.
דירוג: PG13- מגיל 13 ומעלה. מכיל נגיעות ורמיזות מניות לסוגייהן.
תקציר : ניקולס ניקלסון בן ה-16, הוא תלמיד תיכון מוצלח שנהנה לבלות את זמנו הפנוי יחד עם חבריו.
אבל העניינים מתסבכים כאשר לניקי מתגלה כי הוא למעשה מתחיל להתאהב באחד מחבריו הטובים.
האם ניקולס יצליח לאזור אומץ לומר לו את זה?, ואיך יגיב אותו חבר טוב?.
פריחה מאוחרת פרק 6
נראה שאדי הבחין בו גם הוא,"הו, שלום לך, בן דוד." חייך קצרות. עיניו הירוקות יורות מבט מלא משמעות אל הנער שחור השיער שעמד בפתח, המום מכדי לדבר, "הקדמת." הוסיף .
"לא. המשמרת שלי מתחילה בדיוק עכשיו."החל קיי, שולח מבט מהיר אל שעון היד שלו, השעה הייתה חמש ועשרה.
"אתה לעומת זאת, סיימת את המשמרת שלך לפני ארבע שעות.".
"טוב, כן." צחקק אדי, "אבל היו לי כמה דברים לעשות, אז חזרתי." אמר לבסוף, שולח מבט עוקצני אל ניקולס.
זה עמד במקומו המום מכדי לדבר, קיי היה האדם האחרון שהוא רצה שיגלה אותם.
"טוב. ואני מניח שעשית אותם. אז אולי תיקח את הדברים שלך ותעוף מפה?".
"אתה מסלק אותי מהקפה שלי?" התפלא אדי.
"לא, אבל אתה מפריע לאלו שצריכים לעבוד פה.".
"באמת, לי זה דווקא לא נראה כאילו הפרעתי.".
"תשמור את המפגשים האלו שלך לשעות הפנאי.".
"בחיי, אתה כבד." נאנח אדי.
"אולי, אבל אני עדיין אחראי על צוות העובדים, שכרגע אתה לא כלול בו.".
"נראה לי שאתה לוקח את העבודה יותר מידי ברצינות.".
"ואתה לוקח את העובדים שלי בזמן שהם צריכים לשרת לקוחות." שלף קיי, זאת הייתה הפעם הראשונה בה הביט בניקי, מאז נכנס אל המרתף ומבטו רחוק היה מלהיות מאושר.
"טוב. אם ככה, כדי שאלך, לפני שמישהו פה יתחיל לרשוף אש." צחק אדי, מתקרב אל ניקי ומנשק אותו, "נתראה כבר מתוקון." אמר. בעודו עוזב את המקום.
ניקי לקח נשימה עמוקה, מרגיש את הדם זורם אט – אט בגופו, סןף – סוף חזר אליו כוח התנועה אך עדיין הוא לא היה מסוגל לדבר.
עיניו החומות נעוצות בנער הגבוה שמולו.
"אז, זה מה שרצית ספר לי." קולו של קיי היה קר כקרח, ניקולס שלח אליו מבט תוהה, זה רק עמד במקומו, גבו עדיין מופנה אל הנער חום העיניים. "יכולת פשוט לספר לי בטלפון, אני לא מבין למה רצית שאבוא היום.".
'ברור שלא, מעולם לא רציתי את זה.' חשב ניקי, אבל כל מה שיכול לעשות היה לבהות בו בשקט. קיי נאנח והחל מתקדם אל המדרגות. "חכה רגע." שמע אותו קורא.
הנער שחור השיער נעצר, "מה העניין?" שאל, מסובב את ראשו, עת עיניו ננעצות בניקולס, אשר החל מתקדם לעברו.
"זה לא מה שרציתי להגיד." החל, היו כל כך הרבה דברים שהוא רצה להגיד, ולעשות. אבל לא נראה היה כאילו קיי באמת היה מעוניין לשמוע.
"עזוב את זה." קטע אותו.
"אבל." ניסה ניקי בשנית.
"אל תדאג, לא אספר לבוס. אבל בפעם הבאה תשמור את הבילויים עם החבר שלך, לאחרי העבודה.".
"חבר?" ניקי הרגיש את גופו נחלש, וליבו כואב. איך הוא אפילו יכול לחושב דבר כזה.
"טוב, מספיק נחת פה." קרא קיי בבוז, "עכשיו תזיז את עצמך למעלה, יש לך עבודה לעשות." פקד, עולה במדרגות מבלי להביט לאחור.
ניקי עמד במקומו עוד זמן מה, לא יכול להאמין שזה בכלל קורה לו. זה שהוטרד על ידי אדי, היה מספיק גרוע, אבל שקיי יראה אותם.
נראה כאילו מישהו מלמעלה ממש נהנה לפגוע בו. מבטו הקר של קיי והאדישות בקולו, פגעו בו יותר מכל דבר אחר, 'חבר?'.
הוא לא יכול היה אפילו לדמיין דבר כזה. "אותך אני רוצה." מלמל עיניו התמלאו דמעות, "אותך.".
כל אותו הערב ניסה ניקי לדבר עם קיי, להסביר לו את העניין, אך כל ניסיונותיו עלו בתוהו.
שבועיים עברו מאז, והמצב בן קיי וניקי רק הלך והתדרדר.
בהתחלה הם נאלצו לדבר אחד עם השני במסגרת העבודה, אבל לאחר מכן גם זה החל נעלם. אולם ניקי לא היה מוכן לוותר על חברו הטוב בגלל אי הבנה. מילא שקיי לא יאהב אותו באותה צורה, אבל הוא לעולם לא יוכל לחיות שהאדם היחידי אותו אהב, שנא אותו. בטח לא בגלל שטות שכזאת.
לאחר ריבים ארוכים עם האני הפנימי שלו, מצא את עצמו מול דלת דירתו של קיי, מצלצל בפעמון.
בערך בפעם השנייה נפתחה הדלת, בפתח עמדה נערה נמוכת קומה ומתוקה להפליא.
"ערב טוב ניקי, בוא הכנס." קראה, עיניה הכחולות מחייכות אליו.
"ערב טוב, קייטי." השיב, נכנס וסוגר אחריו את הדלת, נעצר לרגע, "קיי נמצא?" שאל בחשש.
"המ... כן, אבל מצב הרוח שלו לא משהו.".
"תיארתי לעצמי." נאנח ניקי, מתחיל לחשוב שלא היה צריך לבוא.
"למה, קרה משהו ביניכם?" התעניינה קייטי.
"סתם, בעיות בעבודה." הרגיע אותה, "אלך לראות אותו.".
"שיהיה בהצלחה." צחקקה קייטי.
"תודה." קרא אליה, "אני אצטרך את זה." מלמל, בעודו הולך אל עבר חדרו של קיי, נוקש שלוש פעמים על הדלת הסגורה.
"מה?" מרוגז נשמע מהצד השני.
ניקי נאנח, מניח את ידו על ידית הדלת ופותח אותה, "היי." מלמל.
קיי ששכב במיטתו התרומם מעט למראה האורח, "אה. זה אתה." אמר מעקם את פניו, "טעית בדירה, אדי גר בקומה למטה.".
"באתי לראות אותך.".
"באמת?" שאל, מרים גבת עין אחת, שולח מבט עוקצני אל עבר ניקי. "ולמה בדיוק?".
"אני, אני צריך לדבר איתך.".
"טוב, אבל אני לא רוצה לדבר איתך," מלמל קיי, "מספיק לי שאני חייב לראות את הפרצוף הזה שלך בבית הקפה, עשה לי טובה ולך מפה.".
"אבל...".
"איזה חלק 'ב – תעוף לי מהפנים' לא הבנת!" צעק. עיניו נעוצות בנער שעמד מולו קפוא, בלי כל יכולת לזוז.
ניקולס עצר את עצמו מלבכות, "לא ." קרא לבסוף, "אני לא הלך עד שתשמע אותי.".
"אבל אני לא רוצה לשמוע אותך.".
"אתה תשמע בכל זאת." התעקש ניקי, נדהם מאיפה יש לו את כל הכוח הזה להתנגד.
"ומי יכריח אותי?" קולו של קיי היה קר וחסר רחמים, בעוד הוא מתקרב אל המקום בו עמד ניקי.
"אני.".
"נראה אותך מנסה." קרא קיי, עתה עמד ממש מולו, ידו האחת מלטפת את פניו של ניקי, בעוד השנייה מחליקה תחת חולצת הטריקו האדומה שלבש. נצמד אליו בנשיקה, לשונו חוקרת כל סנטימטר בפיו של הנער ההמום.
ניקי אומנם הופתע בהתחלה, אבל לא התנגד. לא היה לו הכוח לכך ומלבד זאת, הוא השתוקק כל כך לרגע הזה.
קיי עצר, נותן מבט משועשע בפניו הסמוקים של חברו פורץ בצחוק, "בחיי שאתה משהו מיוחד, לפני שבועיים אתה מתמזמז לך עם הבן דוד שלי, עכשיו אתה מגיע לכאן. ובשביל מה, אהבת את הנשיקות שלי עד כדי כך.".
"לא." החל ניקי, מתאפק שלא לבכות, התנהגותו הקרה של קיי, הכאיבה לו עד מאוד. "אמרתי לך, אני רק רוצה לדבר איתך.".
"ומה בדיוק יש לך להגיד לי, שזה כל כך חשוב?".
"אני... אני." החל ניקי, אבל המילים סרבו לצאת, כאילו היה משהו בתוכו שמנע ממנו לדבר.
"עשה לי טוב ניקי, פשוט תלך.".
"אני אוהב אותך!" צעק ניקולס, המילים פרצו מפיו לפני שהספיק אפילו להבין שעשה זאת.
"מה אמרת?" קיי הביט בו בפליאה.
"אני אוהב אותך.", "אני באמת אוהב אותך." מלמל ניקולס, הדמעות יורדות על פניו והוא אינו מסוגל לעצור אותן. 'מה יש לי, למה, למה לעזאזל אני בוכה ככה?'.
"אתה אוהב אותי?" השתומם קיי.
"כל כך, שזה כואב." מרר ניקי.
קיי רק הביט בו ושתק, במשך דקות ארוכות שרר שקט מוחלט "טוב, אמרת את זה." נאנח הנער שחור השיער שהוא מפנה את מבטו מניקי, "עכשיו בבקשה, צא לי מהבית.".
"אבל.".
"אני רציני." הזהיר.
"גם אני." התעקש ניקולס, פניו מלאות בדמעות. "אני באמת אוהב אותך." אך קיי לא אמר דבר ורק עמד שם.
ניקולס עצם את עיניו לרגע שוקל מה עליו לעשות, שלבסוף תפס בידו של קיי מצמיד את שפתיו לשלו, בנשיקה לוהטת.
לא היה לו אכפת ממה שיקרה אחר כך, אבל עכשיו, עכשיו הוא היה מאושר.
המשך יבוא...
טוב, זה הכל בנתיים
עד הפרק הבא
שלכם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
