והנה המשכתי את הסיפור שלי :
פריחה מאוחרת פרק8
ניקולס זז לאחור בבהלה ממהר להעביר יד אחת על שפתיו, מבקש למחוק את טעמה המתוק של הנשיקה ההיא. אדי ישב במקומו מביט בנער שמולו, לא יכול שלא לחייך, "מצטער אם הבכתי אותך.".
ניקי הביט בו במבוכה, "לא." קצר נמלט מפיו.
"הנשיקה שלי לא מצאה חן בעיניך?" התעניין אדי, החיוך שעל פניו רק התרחב שהבחין בסומק המעמיק על פניו של ניקולס.
"לא מה פתאום." התפרץ ניקי, לא הייתה לו כל כוונה לפגוע באדי, בטח לא אחרי שהיה כל כך נחמד אליו, מלבד זאת, הנשיקה ההיא כן מצאה חן בעיניו, יותר ממה שהסכים להודות.
"אני אבין אם תגיד שלא.".
"לא. ממש לא, זה פשוט שאני." מלמל ניקולס, מרכין את ראשו במבוכה. הוא הרגיש אשם על שפגע באדי, אבל יותר על שהוא נהנה מהנשיקה איתו, בעוד שהוא למעשה מאוהב בקיי.
"כן, אני יודע איך אתה מרגיש, זה בסדר." לחש אדי, מלטף קלות את פניו ולא יכול שלא לחייך למראה הנבוך הנשקף מהן, הוא היה כל כך מתוק וכה תמים.
"אני באמת מתנצל.".
"כבר אמרתי לך, אתה לא צריך להתנצל.".
"אבל.".
"זה באמת בסדר." פסק אדי.
"המ. טוב." נאנח ניקי, ולאחר מכן השתררה שתיקה מטרידה. ניקולס היה הראשון לשבור אותה "המ. נראה לי שאלך הביתה.".
"בטוח?" אדי היה מודאג מכך שילך לבדו, במיוחד במצבו המעורער, ניקי יכול היה ליפול בקלות או חס וחלילה להידרס.
"כן, אני בסדר." מלמל ניקולס, כופה על עצמו לחייך.
"אולי כדי שאבוא איתך, רק ליתר ביטחון.".
"לא זה בסדר באמת , אני יכול למצוא את הדרך לבד." התבדח.
"או.קיי." השיב אדי מחייך, ממהר להתרומם מן הספסל בעקבותיו, "אז, נדבר כן?".
"בטח." חייך גם ניקי, פניו המחויכים של אדי, השרו עליו שלווה.
"וניקולס, תזכור שאני תמיד פה. אם אתה צריך מישהו לדבר איתו, לא חשוב מתי, או.קיי?".
"כן, תודה." השיב ניקי, נבוך מן ההצעה הפנה את גבו והחל הולך משם בצעדים מהירים, משתדל שלא יראה כאילו הוא מנסה לברוח.
אדי עמד במקומו, מביט אל הנער המתרחק, "בחיי. איזה ילד מתוק." חיוכו התרחב שפנה לאחור, מבטו נעוץ באחד העצים שעמד לא רחוק ממנו, "אתה לא חושב כך?" לחש אל הרוח. מבחין בצילו של נער, בערך בן גילו, גבוה ונאה, בעל שיער שחור קצר ועיניים שצבען כתכלת השמיים. בעודו יוצא מאחורי העץ אשר מאחוריו ככל הנראה התחבא.
"לא ידעתי שהתחביב שלך הוא להתחבא מאחורי עצים ולצותת." מלמל אדי, כדרך אגב.
"ואני לא ידעתי שאתה נוהג להביא לפה את כל 'מטרות הכיבוש' שלך." השיב הנער שחור השיער בעוקצנות.
"בחיי, כמה שאתה טועה בן דודי, היקר." החל אדי, מתעלם מהעוקץ בקולו, "הוא כלל לא נחשב 'ברשימת הכיבושים' שלי. מהסיבה הפשוטה, הוא כבר שלי.".
עיניו של קיי התרחבו בפליאה, כאילו סיפר לו אדי, בדיחה משעשת, "מי אמר?".
"זה לא ברור?", "כל אחד יכול לראות עד כמה אתה מאמלל אותו, לעומת זאת, איתי, הוא ממש נהנה ואפילו יותר מזה.".
"ניקי שייך לי." קרא קיי, קולו היה קר וקשה מהרגיל.
"שייך לך. באמת, אתה מדבר כאילו היה חפץ." השיב אדי, מתעקש לשמור על ארשת פנים שלווה, "מדובר פה בבן אדם, עם רגשות, שלמקרה ולא שמת לב לכך, נפגע מאוד מההתנהגות הילדותי והמטופשת שלך.".
"ואתה כרגיל מיהרת לנצל את זה ולפגום בתמימות שלו. והכול רק במטרה לספק את התאווה המטופשת שלך." התפרץ קיי.
אדי לעומת זאת נראה דיי שליו שאמר, "ואם כן, הרי אני אנושי כמו כל אדם אחר." עצר לרגע שוקל דבר מה ואז הוסיף, "במחשבה שנייה, אני מכיר כמה אנשים שהרגישות שלהם, לוקה בחסר.".
"דבר לעניין.".
"הרגע עשיתי את זה.".
"תתרחק ממנו!" נהם קיי בזעם.
"טוב, אני מניח שזה לא תלוי בך נכון?" השיב אדי בטון מתגרה, מפנה את גבו לנער הזועם מולו, "במקום לרטון, נסה לרכך קצת את המכה. כמובן אני לא מבקש שתהיה רך ועדין, זה יהיה הרבה לבקש." צחקוק קל נפלט מגרונו. "אבל לפחות נסה להיות אדיב יותר, כלפי הנער המסכן שהחטא היחיד שלו, הוא לאוהב אותך." הוא השתתק לרגע, "אם כי די קשה לי להבין למה." אמר לבסוף.
"שארצה את העצות שלך אבקש אותן." זעם קיי, מתעלם ממשפטו האחרון של אדי, ויחד עם זאת מהרצון העז לגשת לשם ולחנוק אותו.
זה בתגובה רק משך בכתפיו, "כרצונך." מלמל בעודו עוזב את המקום, משאיר את קיי לבד עם מחשבותיו.
כשהגיע ניקי הביתה הייתה השעה כבר רבע לשבע, הוא נכנס אל המטבח הריק בדיוק התכוון לצאת שהבחין בפתק אשר היה מונח על השולחן.
'ניקי,
יצאתי לבית קפה עם החברות שלי. אחזור מאוחר.
השארתי לך אוכל במקרר, בתאבון.
אוהבת, אמא'.
ניקי חייך, הרים את הפתק והניח אותו בתוך כיס מכנסיו, אימו בוודאי תרצה הוכחה לכך שאכן ראה את הפתק שלה. הוא לא הרגיש רעב כלל, להפך, הדבר היחיד שרצה היה להירדם ולשכוח מהיום הנוראי הזה.
ניקי דידה במעלה המדרגות, נגש אל חדרו, חלץ את נעליו והתרפק על המיטה, עיניו עצומות, מתפלל אל השינה שתבוא אליו. כדי להרחיק ממחשבותיו את הערב הכול כך איום שעבר עליו.
מספר דקות לאחר מכן נשמע קול פעמון חזק.
ניקולס פקח את עיניו בבהלה, מביט סביב, מבחין כי הצלצול נמשך.
"מישהו בדלת." מלמל, ממהר לנעול את נעלי הבית שלו, ופנה מטה, תוהה מי זה יכול להיות. אימו הודיעה לו שתבוא מאוחר. ולסטיבן יש מפתח, מה גם שזה די מפתיע לראות אותו בבית בשעות כאלו. ניקי פתח את הדלת, נדהם לראות את האדם שעמד מולו.
"קיי?".
ההמשך יבוא ...
נמנמנמ... טוב , זה הכול
עד הפעם הבאה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
