דבר ראשון אני רוצה להתנצל ( בפני כל מי שעדיין קורא כאן ) 
.
על כך שלקח לי הרבה זמן לפרסם את הפרק אבל הוא עבר כמה שיפוצים רק כדי שתהנו ממנו יותר ( או כך לפחות אני מקווה ).
וזאת הזדמנות להזכיר את
או.קיי אז ,לפני שנתחיל החלטתי להכניס כמה שינויים כמול למשל תאור קצר של הסיפור , דירוג לפי גלאים וכל זה .
הערה חשובה : ממש לפני שתתחילו לקרא אני רוצה לבקש מיכם לשים לב לדירוג שנמצא בתחיל כל סיפור כי לפעמים אנשים נכנסים לכן ולא מודעים למה שהם קוראים . אז, כדי למנוע אי נעימויות וודאו שאת יודעים על מה הסיפור ומה הוא מכיל , בנסוף הדרוג עשוי להשתנות מפרק לפרק כך שהודה לכם עם תשימו לב לכך .
נכתב ע"י : סיירו
בטא\גאמה\עוזרים: Dark Devise ו -The Stripper Girl*~*
שם הסיפור: פריחה מאוחרת .
אזהרה: הסיפור מדבר על יחסים בין זוג גברים (הומוסקסואליים ) כך שאם זה לא הסגנון שלכם אתם מוזמנים לשו מפה ....
דירוג: PG- 13- NC 17 - מכיל נשיקות ,רמיזות מיניות , קללות ובחלק קטן מהפרק גם כמה קטעי סקס .
ג'אנר: רומנטיקה , דרמה , שונון איי (סיפור שבו מתוארים יחסים רומנטיים בין בנים) , יאוי - סיפור שבו מתוארים יחסים מיניים בין בנים ( מלשון גייז )
תקציר : ניקולס ניקולסון בן ה16 מגלה להפתעתו שהוא מאוהב קשות בחבר הכי טוב שלו , קיי .
לפי כל הסימנים גם קיי מרגיש אותו הדבר כלפיו , אך העניינים מתסבכים שאל הסיפור נכנס אדי , בן דודו של קיי ועברו המסתורי והטראגי של קיי נחשף .
טוב, מה עוד אני יכולה להגיד , תהנו ....
פריחה מאוחרת - פרק 19ב'
השעה הייתה שש בערב כשירדה מירנדה ניקולסון במדרגות ונגשה למטבח כדי להכין את ארוחת הערב. אך שעברה בפתח חיכתה לה הפתעה, שלושת ילדיה ישבו במטבח ואכלו בדממה.
"מישהו מת?" התבדחה אימו של ניקי כשראתה אותם כל כך שקטים, אך איש לא ענה לה, כולם היו שקועים במחשבותיהם.
"אתם שקטים היום, מה קרה?"שאלה מירנדה בזמן שהתיישבה לצידו של ניקולס.
"שום דבר לא קרה אמא" אמר סטיבן והביט בספגטי שבצלחתו בזמן שוולארי בלי שום סיבה התחילה לצחקק.
"מה מצחיק? כבר הבנתי שמשהו קורה פה, אתם מתכוונים להגיד לי מה זה?"אמרה מירנדה מביטה בוולארי.
"סתם לא משנה" אמרה וולארי תוך כדי צחוק וקברה את פניה בצלחת.
"זה ממש שום דבר אמא"הוסיף ניקי.
"בסדר,למרות שאני לא מאמינה כל כך אני לא אכריח אתכם לספר". הם חזרו לאכול בדממה, כעבור כמה דקות סטיב קם ובעודו מפהק פנה לחדר, וואלרי נאנחה בעודה מפנה את שתי הצלחות מהשולחן ויצאה גם היא מהמטבח, משאירה את מירנדה וניקולס לבדם.
"נו ניקי,יש משהו חדש בחיי האהבה שלך?"שאלה בזמן שלקחה את הצלחות שלהם והניחה במדיח.
" לא אמא, תני לי לשטוף את הכלים, לכי לנוח מחר יש לך פגישה" הזכיר לה בזמן שהלך למדיח והתחיל לשטוף את הכלים.
"תודה חמוד, לילה טוב" אמרה מירנדה בעודה מנשקת אותו בלחי. אחרי שניקי סיים לשטוף את הכלים והחזיר הכל למקומו , הוא עלה לחדרה של וולארי ודפק בדלת.
"פתוח" הוא שמע אותה אומרת ונכנס.
"היי" הוא אמר בעודו מביט על הבגדים שהיו מפוזרים על הרצפה ובאחותו הגדולה שהייתה עסוקה בדפדוף באחד מן המגזינים האהובים עליה.
"היי "השיבה וולארי בחיוך "בוא שב" והצביעה על המיטה. ניקי התיישב עליה והביט אל השטיח הלבן.
"מה קרה?"שאלה וולארי והתפנתה להביט בו ,ניקי הרים את מבטו אל אחותו ואמר לה בטון בטוח "אני רוצה לבוא איתך".
"אתה בטוח ניקי?" היא בהחלט לא ציפתה לשמוע את זה ולמרות שהחדשות שימחו אותה היא רצתה לוודא שזה באמת מה שהוא רוצה.
"כן אני בטוח" ענה ניקי נחוש בדעתו. הוא לא רצה להישאר כאן, קרו לו יותר מדי דברים ויותר מדי אנשים שהוא אהב היו מעורבים בכך.
הוא היה צריך לשכוח מכל זה ולהתחיל מחדש.
"אוקי" אמרה וולארי "מה עם קיי?" המשיכה להביט בעיניו, אך פתאום מבטו של ניקי ניהיה עצוב והוא הוריד את ראשו, חוזר להביט בשטיח.
"אני לא רוצה לדבר על זה" אמר לה ובפתאומיות קם והלך לעבר הדלת.
"לאן זה?" וולארי הביטה בו בפליאה.
"אני הולך לספר לאמא" אמר ניקי כמובן מאליו ויצא, וולארי מיהרה אחריו, מנסה למנוע ממנו להודיע לאימו את החדשות בדיוק לפני הפגישה שלה, אך היא איחרה את המועד. כשהיא נכנסה למטבח מירנדה כבר צעקה על ניקי.
"אתה לא הולך לשום מקום!"
"אמא אני כבר מספיק גדול, אני יכול להחליט בעצמי מה אני רוצה!" קרא ניקי ברוגז.
"אתה חי בבית שלי, לפי החוקים שלי ועד שלא ימלאו לך שמונה-עשרה אתה לא הולך לשום מקום!"המשיכה מירנדה למרות שחשה את ליבה הולם במהירות.
"אני אסע ואת לא תוכלי לעצור אותי" ניקי צעק מכה את השולחן באגרופיו ויצא בריצה מהמטבח לעבר חדרו. וולארי הרגישה לא בנוח, היא הפנתה מבט לעבר אימו של ניקי שישבה על הכיסא ובכתה,למרות שרצתה ללכת ולנחם אותה היא לא עשתה זאת אלא עלתה לחדרה וסגרה אחריה את הדלת.
* אדי נשען על הדלפק מביט בכרטיס הביקור שטדי נתן לו, מעביר במוחו את מה שקרה לפני דקות אחדות.
"ערב טוב גם לך אדוארד..." אמר טדי מתחמק משאלתו.
"לא ענית לי, מה לכל הרוחות אתה עושה כאן?" התפרץ אדי אשר בדרך כלל היה בעל מזג קר ולא נהג להתרגז בקלות, אבל המצב הזה הוציא אותו משלוותו.
איך טדי מעז להגיע לבית הקפה שלו ולהתנהג כאילו כלום לא קרה אחרי שנעלם למשך כל כך הרבה זמן.
"אתה לא מנחש" אמר טדי שנראה משועשע מהמצב.
"מה שזה לא יהיה אין לי זמן בשביל זה. אז עשה לי טובה טדי ותלך מכאן, אתה מפריע לי לעבוד" נאנח הבלונדיני, עיניו הירוקות שלחו מבט אדיש לעברו של טדי אך נראה שזה קרא את האמת במבטו, כאב ואולי השפלה על כך שנדחה ונזרק לצד.
"וזה כל מה שאתה מתכוון להגיד לי אחרי 4 שנים?" תהה טדי שבליבו קיווה לפגישה קצת יותר מרגשת.
"מה עוד אני אמור להגיד..." החל אדי כשעיניו ירו גיצים "מה קורה? אתה נראה טוב, נחמד מצדך שזרקת אותי ונעלמת לאוסטרליה בלי להגיד מילה, כמה זמן אתה מתכוון להישאר כאן כי אם תרצה אני ארמוס את טיפת הכובד שנשארה לי ונוכל 'לעשות כייף חיים' יחד".
"אולי ..." גיחך טדי בעודו מתקדם אל הדלפק מאחוריו עמד אדוארד.
"טוב, אולי ביום אחר כי עכשיו אני ממש צריך לסיים כמה דברים אז הודה לך אם פשוט תלך מפה".
"לא נראה לי " השיב טד קצרות, עוקף את הדלפק. עכשיו עמד ממש מול אדי, בוחן אותו מקרוב.
"עדיין לא" אמר ידו האחת מצמידה את ידיו של אדי אל הדלפק מאחוריו והשנייה מלטפת את פניו. עיניו השחורות נראו משועשעות כשהבחינו במבטו המופתע של אדי.
"מה נראה לך שאתה עושה?" מחא אדי מנסה לשחרר את ידו אבל אחיזתו של טדי רק התחזקה.
"כבר אמרתי לך ..." קולו של טדי השתנה, עתה היה עמוק יותר בזמן שלחש באוזנו של אדי, מה שהעביר צמרמורת בגופו. רק מהיותו קרוב כל כך אל האדם היחיד שאי פעם גרם לליבו לפעום במהירות כה רבה.
"באתי לכאן כדי לטעום את המנה המיוחדת שלכם". טדי היה כל כך צמוד לאדוארד שזה הרגיש את נשימותיו העמוקות על פניו...
צמרמורת עברה בגבו של אדי כשנזכר במה שקרה כאן לפני כמה רגעים, הוא עצם את עיניו וממש יכול היה להרגיש את שפתיו של טדי על שלו, ואז הוא ניער את ראשו כאילו מנסה לנער את מחשובותיו, כך שיסתדרו בסדר הנכון וההגיוני שאליו התרגל.
"מה אתה חושב שאתה אדי? הוא מנסה לשגע אותך, אל תיפול לרשת שלו!" הוא הניח את כרטיס הביקור על הדלפק והמשיך לנקות. אך הוא לא היה מסוגל להחזיק מעמד. הרים את כרטיס הביקור שוב והביט עליו, מנסה להחליט האם ללכת או לא. אחרי מספר דקות של התלבטות קשה החליט אדי שהוא הולך, אם היו שואלים אותו למה הוא לא היה מסוגל לענות על השאלה. אדי סיים לסגור את בית הקפה, כיבה את האורות, סגר את הדלת ונסע לבית המלון של טדי.
* הנארי מיהר לניקול, הוא רצה לבקש ממנה טובה ענקית,בדרך הוא כבר חשב על התוכנית שבעזרתה יצליח להחזיר אליו את סטיבן.
הוא הגיע לדלת הבית הלבנה של ניקול ודפק כהרגלו שלוש פעמים. אחרי כמה שניות פתחה אמא של ניקול ובירכה אותו לשלום, הנארי שהיה מופתע מהאומץ או מהטיפשות של עצמו מלמל משהו לא ברור בתור תשובה נכנס לבית והתחיל לעלות את המדרגות לחדרה של ניקול. חדרה היה מעוצב יפה בטוב טעם צבע הקירות היה תכלת וורוד,ליד המחשב ישבה ניקול והרימה את מבטה כשראתה את הנארי עומד בפתח הדלת.
"הנארי" צעקה ניקול וקפצה עליו בשמחה, עבר הרבה זמן מאז שהיא ראתה אותו, בעצם מאז שהוא סיפר לה על הפרידה מסטיבן הוא התרחק ממנה ומכל חבריו.
"היי ניני" הנארי ענה וחיבק אותה חזרה.
"אז, מה קורה?" התעניינה ניקול בעדינות כשהיא משחררת אותו מהחיבוק מועך העצמות. הנארי עצר לרגע, ולבסוף אמר בקול לא בטוח,
"אני צריך שתעשי לי טובה גדולה".
* זמן לא רב לאחר מכן צלצל הפעמון בבית משפחת ניקולסון
"רק רגע" קראה וואלרי כשהיא רצה אל הדלת וממהרת לפתוח ואז עומדת כמוכת תדהמה למראה שעמד אל נגד עינייה.
"שלום" החלה הנערה לא בטוחה מה עוד היה עליה לומר.
"סטיבן נמצא?" נשמע אותו קול שקט ולא בטוח.
"כן, הוא בחדר שלו" אמרה וואלרי אחרי שסוף סוף סוף הצליחה לסגור את פיה שנפער מרוב המראה המפתיע. הנערה נכנסה פנימה והנידה את ראשה קצרות. כאשר הנערה כבר עלתה מחצית מן המדרגות לקומה השנייה הצליחה וואלרי לנתק את מבטה מהמראה המפתיע
"מה לעזאזל קורה כאן" היא תהתה אבל ידעה שאסור לה להתערב, היא חזרה אל חדרה וניסתה להכחיש כל קשר למה שקרה לפני דקות אחדות.
סטיבן שכב במיטתו ידיו מאחורי ראשו והוא מתקשה למצוא מה לעשות, כמה היה שמח להרעיד את הקירות האלו עם קצת מוזיקה מרגיעה אבל הוא כיבד את העובדה שאימו ואחיו וודאי כבר הלכו לישון , למרות זאת השקט בחדר היה מדכא עבורו ממש כמו הכאב שחש שחשב על הנארי . באנחה כבדה התרומם סטיבן ממיטתו וניגש אל שידת המחשב, שם השאיר את חפיסת הסיגריות שלו הוא הוציא סיגריה אחת והדליק אותה ,מקרב אותה לפיו . בעודו נושף את העשן האפרפר אל החלון הוא המשיך לחשוב על הנארי, לפתע נשמעו שלוש נקישות בדלת שהסיטו את מחשבותיו ממסלולן העצוב.
"כן" חלוש נפלט מפיו בעוד הוא עומד במקומו עם גבו לדלת מעשן את הסיגריה שלו.
"ערב טוב סטיבן" נשמע אז אותו קול מוכר וכל כך ממכר, אך סטיבן לא הסתובב.
"חשבתי שאמרתי לך לא לחזור לכאן יותר, נכון הנארי" הוא אמר בטון קר וחסר רגשות.
"אני צריך לדבר איתך" הקול הדקיק עתה היה על סף שבירה.
"אולי אבל אני לא צריך לדבר איתך, עכשיו כדאי שתצא מכאן לפני שאני מאבד את הסבלנות שלי", סינן סטיב בעודו מסתובב אל הנער כדי לגעור בו. שהוא קופא בתדהמה ממה שראה.
"מה למען השם ..."
* אדי עמד מחוץ לחדרו של טדי, מתלבט אם לדפוק ואם בכלל עשה את הדבר הנכון כשהגיע לכאן, כשלפתע הדלת נפתח בפתחה עמד טדי שהוא נשען על המשקוף ומביט באדי.
"איזו הפתעה , אז מה יפיוף?" שאל טדי מעביר מבט על גופו של אדי "באת לקבל קצת ממני?"הוסיף וקרץ לו. אדי הרגיש שהוא מסמיק והוריד את מבטו לריצפה, הוא לא רצה לראות את טדי כשרק מגבת לגופו, לא ככה הוא דימיין את זה. לפתע, בדיוק כשאדי התכוון להגיד משהו טדי זז מהדלת וחייך אליו חיוך רחב ומזמין, אדי הביט עליו מהסס קצת אבל לבסוף נכנס. טדי סגר אחריו את הדלת והתיישב על הכורסא כשהוא מודע לזה שהזין שלו חשוף לפני אדי שהתישב מולו והסיט את מבטו למראה איברו של טדי המציץ מהמגבת. הם ישבו בשקט כמה דקות עד שטדי הביט עליו ואמר "אתה נראה ממש טוב חמוד" והעביר מבט ממזרי על אדי לא מפספס שום נקודה בגופו, " כבר שחכתי כמה טוב אתה נראה " אדי שכבר לא היה מסוגל לסבול את העובדה שטדי מתנהג כמו בן של זונה קם והתפרץ:
"אתה נטשת אותי! הלכת והשארת אותי לבד כמו כלב וזה מה שיש לך להגיד לי?!"
טדי רק הביט עליו ונבח "שב" אדי צחק ואמר בזלזול
"מי אתה חושב שאתה? למה נראה לך שאני אעשה מה שתגיד לי" טדי קם וסגר ביניהם את הרווח כמו חיה העורבת לטרף שלה ואדי מצא את עצמו שעון כנגד המיטה, בלי שאדי היה יכול להבין ידיו של טדי נחו על מותניו וקירבו אותו אליו. טדי נשען קדימה, מחליק את ידיו סביב גבו של אדי. נדמה היה כאילו עבר נצח לפני ששפתותיהם נפגשו, כל כך הרבה זמן שאדי החל להרגיש מתוסכל מכך שזה כל כך איטי. ואז שפתיו של טדי נלחצו כנגד שלו, נעות בעדינות. לשונו נדחקה בין שפתיו של אדי אחרי זמן מה, איטית ועדינה, ואדי נאנח לפני שהצליח לעצור את עצמו. אחרי כמה דקות של נשיקה עמוקה וחמה אדי התחיל להבין מה הוא עושה וניסה להשתחרר מאחיזתו של טדי, אך טדי לא ויתר בכזאת קלות, הוא לחץ על ישבנו של אדי ואז עבר לליטופים על איבר מינו. אדי פקח את עיניו הביא את ברכו לגובה איברו של טדי ובעט בו, טדי מיד שיחרר את אדי והוא מיהר לעבר הדלת. הוא בדיוק פתח אותה, יצא החוצה וראה את המעלית שנסגרת הוא התחנן בפני ה' שיצליח להגיע בזמן, אדי התחיל לרוץ אל עבר המעלית, אך היה מאוחר מידי טדי תפס אותו משך אותו לתוך החדר, נועל את הדלת ומצמיד את אדי כשהוא מועך אותו באכזריות.
"ילד, אתה לא חושב שהגזמת היום?" לחש טדי באוזנו של אדי ושיפשף את איברו על בגדיו 'מתי לעזעזל הוא הספיק להוריד את המגבת' חשב אדי באימה.
"אל תדבר שטויות טדי" אדי ניסה להתנגד, להוריד אותו לקרקע המציאות האפורה .אך ההתנגדות שלו לא משפיעה על טדי.
"אני מדבר שטויות, אה?" הוא אומר בקול שקט, ישר לתוך האוזן של אדי, ופתאום הידיים של אדי מסובבות מאחורי הגב, והוא לוחץ אותו אל הקיר בחוזקה, כאב של שליטה עבר באדי, הוא הבין שעכשיו הוא נתון לרחמיו של טדי. הלחי של אדי צמודה לדלת, ובליטה קשה ותובענית שאדי יודע שהיא הזין של טדי מתמקמת בדיוק בין פלחי הישבן שלו , לוחצת בכוח על המקום הרגיש ההוא בדיוק באמצע. איברו של אדי מגיב מיד ומתחיל להקים אוהל בתוך המכנסים. "אתה לבוש מידי ילדון." טדי אומר והנשימה החמה שלו מלטפת את צווארו של אדי, מעבירה בו צמרמורות נעימות.
"מה אתה אומר..." הייתה התשובה, אבל טדי לא מיהר להכנע
"תפתח את המכנס ותיתן לו ליפול למטה."
"בחייך טדי די עם זה." אדי מנסה ניסיון אחרון "ומה אם מישהו יכנס ו... " אך טדי לא מרפא, הוא מושך את הידיים קצת יותר חזק למעלה ונושך לאדי את העורף.
"לא זכור לי שהרשתי לך לדבר" הוא לוחש ומין רעד מתחיל לזרום בגופו אדי, יורד לו מהקרקפת לעורף וממשיך משם לאורך עמוד השדרה, נעצר בין רגליו, בדיוק במקום המסוים ההוא שגורם לנשימה של אדי להיחטף ולרעוד.
"תשחרר לי את הידיים." אדי לוחש למרות שהם לבד ואף אחד לא צפוי להגיע בכל מקרה. טדי מרפה מידיו של אדי שפותח את החגורה ומשחרר את המכנס שנופל לו עד הקרסוליים, נכרך סביבם כמו אזיקי בד.
"תרים את הידיים למעלה ושים את כפות הידיים שלך על הקיר." טדי מורה לו ומושך את חולצת הטריקו של אדי עד מעל לכתפיו עד שהיא לא מכסה את ראשו, עכשיו אדי שרוי בחושך מוחלט. הוא מרגיש איך טדי מתרחק ממנו טיפה. לרגע יש הקלה בלחץ שיצר טדי בין גופו לבין הקיר ונשימתו של אדי מתחילה להירגע, אבל אז הוא שוב נצמד אליו. עורו חמים וחלק כנגד עורו של אדי.
"אל תזוז ילד." טדי מזהיר אותו, "תעמוד בשקט." הוא מגשש ביד בוטחת בין עגבותיו של אדי, מתביית על המקום המסוים ההוא, מלטף אותו באצבעותיו, מענה אותו בעדינות בוטחת.
"של מי אתה?" הוא שואל ישר לתוך אזניו של אדי.
"אל תדבר שטויות." אדי מוחה בבהלה.
"תענה לי." טדי דורש ומועך את פטמותיו של אדי בכוח. אדי כמעט צועק ופתאום נזכר שאסור. נושך שפתיים ומבין שאם שתי ידיו מגששות על החזה שלו אז מה שהוא מרגיש, נלחץ אל פי הטבעת שלו, היה בעצם איברו של טדי באותו הרגע אדי מבין עד כמה הוא רוצה את זה, ומה שהוא לא יגיד לעצמו לא יעזור נגד ההוכחה הבולטת שהתעוררה בין רגליו. הוא הרגיש את פעימות הדופק בצוואר, במפשעה. כל הגוף שלו נעשה דופק מטורף אחד. אדי נצמד אל טדי משתוקק להרגיש את האיבר היפה והמשולם שלו בתוכו. טדי צוחק חרש, דוחף את אדי חזרה לקיר.
"למה אתה לא עונה לי טיפשון?" הוא משחק עם אדי כמו שרק הוא יודע.
"אני אולי טיפשון, אבל אני הטיפשון שלך!" אדי מתריס כנגדו , סוף סוף נכנע לשילטונו של טדי נותן לו להשתלט על גופו ונישמתו ודמעות מציפות את עיניו מעוצמת הפלא הזה שאחרי כל כך הרבה שנים טדי עדיין שלו והוא של טדי.
"אתה יודע מה זה?" הוא המשיך לחקור את אדי ברוך מטריף, מחכך את הקצה החלקלק של איברו בין פלחי ישבנו של אדי.
"כן." אדי לחש.
"רוצה אותו?" טדי שואל ברכות, מלקק בלשון מחוספסת את כתפיו הנשוכות, מ גחך חרש כשאדי נרעד כולו למגעו.
"כן. אני רוצה, בבקשה תן לי אותו." אדי מתחנן. הרגלים מתחילות לרעוד מרוב רצון לחוש אותו בתוכו, אבל טדי לא ממהר. לטדי תמיד יש זמן בשפע.
"מה בדיוק אתה רוצה? תסביר לי , שלא יהיו בינינו אי הבנות" הוא מהתל בו רכות. טדי יודע שלהגיד קשה לאדי יותר מאשר לעשות וזה לא מפסיק להצחיק אותו, הוא מענה את אדי עם השאלות שלו, נוגס את כתפו, צוחק ממנו, ובסוף מצליח לסחוט מאדי את ההודאה שהוא רוצה את הזין שלו, שהוא משתוקק לקבל בתחת , ולא, אדי לא רוצה לחכות עד שילכו למיטה, הוא רוצה אותו מיד ועכשיו. סוף סוף, מרוצה מדבריו של אדי, טדי חודר לתוכו, ממלא אותו כמו שרק הוא יכול. ואז קורה פלא וכוח המשיכה נעלם, החדר מתפוגג, העולם לא קיים יותר. אדי מרחף בחלל, מודע רק אליו ואל טדי - הריח שלו, החום שלו, הנשימה שלו, הידיים שלו על הגוף שלו, הכאב המתוק של האיבר המדהים שלו בתוכו ממלא את כולו.
* סטיבן ניקולסון ראה דברים רבים במשך 18 שנות חייו אבל דבר לא הכין אותו למה שראה באותו הרגע, בפתח החדר עמד הנארי לבוש בשמלת מלמלה בצבע תכלת באורך הברך, בעלת שרוולים קצרים תפוחים וסרטים לבנים שנשפכו מהחלק העליון עד למטה, נעלי עקב גבוהות בצבע תכלת עם פרח קטן בצד השמאלי של כל אחת מהן עיטרו את רגליו וכובע תכלת רב שוליים כיסה את שערו השחור.
פניו היו מאופרות בצבעים עזים ונועזים. שאם לא היה זה הנארי סטיבן בהחלט היה חושב את ההופעה הזאת לסקסית עד מאוד.
"מה לכל הרוחות קרה לך?" נדהם סטיב
"זה מוצא חן בעיינך?" שאל הנארי עיניו מושפלות אל הרצפה, הוא פחד להביט באהובו לא כי פחד לראות גועל במבטו אלה כי לא רצה שהוא יראה עד כמה קשה היה לו לדבר.
"אתה שאול אם זה מוצא חן בעייני? איפה הגאווה שלך לכל הרוחות?!". סטיבן התחיל לכעוס, מה הוא חושב לעצמו, להופיע ככה בביתו, ומה אם אמו ראתה אותו? או כל אחד אחר. מה משפחתו של סטיבן עלולה לחשוב על הטירוף הזה? , ומה, אין להנארי הזה טיפת גאווה עצמית?
"אמרתי שאעשה כל דבר כדי שתסלח לי ולא חשוב מה" השיב הנארי על סף דמעות, עוד פעם אותו הקול הקר, נדמה היה שלסטיבן באמת לא היה איכפת ממנו יותר.
"אתה רוצה להגיד שעשית את כל זה בשבילי?!" התפרץ סטיבן, הפגנת האהבה של הנארי לא מצאה חן בעיניו בכלל.
"אין לך טיפת בושה, טיפת כבוד עצמי?"
"לא!" הפעם היה זה תורו של הנארי להתפרץ כשהוא מרים את עיניו מהרצפה ומביט ישירות בסטיב, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן.
"לא, אין לי כבוד עצמי! אני אוהב אותך כל כך ולמען הסליחה שלך אני מוכן להשפיל את עצמי עד הסוף, לא איכפת לי שירכלו עלי ויקראו לי בשמות! לא אכפת לי שיגידו שאין לי טיפת כבוד עצמי! כי אין לי! אם אין לי אותך, אין לי כלום..." דמעות גדולות ועגולות זלגו במורד לחיו.
"בחיי שאתה משהו מיוחד" החל סטיב כשהוא מתקרב אלי ומוחה את הדמעות מפניו "בוא אני אקח אותך הביתה".
" אז, אתה..." החל הנארי בקול רועד, 'אם הוא מתייחס אליו ככה זה אומר שהוא כבר סלח לי?' שאל את עצמו שוב ושוב
"אני אקח אותך הביתה כי לא הייתי רוצה שתלך כך ברחוב, כבר השפלת את עצמך מספיק, חוץ מזה עם עקבים כאלו גבוהים אתה יכול לפגוע בעצמך."
"באמת תעשה את זה בשבילי ?" התלהב הנארי
"אל תטעה, אני אקח אותך הביתה כי נדמה לי שהסתבכת מספיק להיום, אבל לך ולי אין כבר על מה לדבר "
"אבל..." החל הנארי ליבו נצבט רק מהחשבה שכל מעשיו היו לחינם ותקוותו האחרונה להחזיר אליו את סטיבן התנפצה לרסיסים, הוא הרגיש איך כל אחד מאותם הרסיסים חודר אל תוך ליבו.
"אני מעריך אותך מאוד, אבל בוא נודה בזה הנארי, אין לנו עתיד ביחד"
"אני מבין" לחש הנארי בעצב אם כי כרגע הוא היה רחוק מאוד מלהבין, נראה שסטיבן שנא אותו עד כדי כך שאפילו הצעד הכי נואש שלו לא הצליח לפייס ביניהם.
"תודה שהקדשת לי מזמנך" החל הנער המייבב כשהוא מסתובב עם גבו אל סטיב.
"חכה, אני אקח אותך" התעקש סטיב, הוא ממש לא רצה שאף אחד מחבריו או שכניו יראה את הנארי ככה, וגם, למרות שהוא לא היה מוכן להודות בזה הוא רצה שהנארי ישאר לידו רק עוד כמה דקות.
"לא, אני הלך ברגל" השיב הנארי כשהוא מסתובב חזרה, עיניו השחורות הביטו בצער באדם היחיד שאי פעם יוכל לאהוב, יודע שעכשיו הוא בהחלט איבד אותו לנצח.
"כבר השפלתי את עצמי כך שזה לא ממש ישנה עם עוד מישהו יראה אותי או לא,כנראה שזה מה שמגיע לי כי לא כיבדתי אותך כמו שצריך". סטיבן בלע את רוקו, עיניו העצובות של הנארי פצעו את נשמתו כל כך עד שבאותו הרגע הוא זה שהיה על סף דמעות.
"הנארי..." הוא הרגיש שהוא חייב להגיד לפחות משהו שישפר את המצב ביניהם.
"זה בסדר, אתה לא אשם... עשית כל מה שאתה יכול שהקשר הזה יצליח, אני הטיפש שהרס אותו וברור שאני לא ראוי לסליחה שלך אז, להתראות ושוב תודה"
אך בדיוק שהיה בדרכו אל המסדרון, נתקל האנרי בקצה השטיח, נפל ונחת על הרצפה.
"הנארי..." מיהר אליו סטיבן ועוזר לו לקום "אתה בסדר?" שאל בדאגה.
"אני חושב שעקמתי את הקרסול" השיב הנער שחור העיינים פניו מתעוותות מכאב.
"זה קורה לך כי אתה עקשן" החל סטיבן כשהוא מלווה את הנער הפצוע אל המיטה שהייתה לא רחוקה מהדלת ועזר לו לשכב. שולח מבט קצר אל קרסולו הפצוע של הנארי.
"הוא נראה דיי נפוח" נאנח סטיבן "תנוח כאן, אני כבר חוזר" אמר בעודו יוצא מן החדר וסוגר אחריו את הדלת. הנארי שכב במיטות של סטיבן מביט סביב, כמה התגעגע למקום הזה, כל כך הרבה זכרונות יפים ומתוקים היו לו מהמקום הזה, אבל הכול נעלם ברגע שהוא עשה את הטעות הגדולה ההיא ונישק את ניקולס.
"איך, איך יכולתי לפשל ככה" הוא ילל. כמה דקות לאחר מכן נכנס סטיב לחדר עם שקית קרח בידו.
"זה יעזור לנפיחות להיעלם" אמר מניח את השקית על קרסולו של הנער. הנארי נשך את שפתיו כדי לא לצרוח מרוב כאב.
" אני מצטער..." הוא לחש. סטיבן התרומם מן המיטה וניגש אל ארון הבגדים שלו, שולף משם מכנס שלוש רבעים בצבע בג' וחולצה לבנה קצרת שרוולים.
"הנה" אמר מניח את הבגדים על המיטה לצידו של הנארי
"תחליף לאלו, מקווה שהם לא יהיו גדולים מידי"
"זה בסדר" השיב הנארי בלחישה, כל דבר שהגיעה מסטיבן היה טוב מספיק עבורו. סטיב התיישב לצידו שולח מבט קצר בשמלה שהייתה לגופו של הנארי ובפניו המאופרות, עכשיו האיפור נמרח ופניו של הנער דמו יותר לפנים של לייצן. מבלי ששם לב לזה סטיבן מצא את עצמו צוחק בקול.
"אתה צודק, זה באמת מצחיק" שמע את קולו המייוסר של הנארי "מצחיק כמה שאני פטאתי, באמת חשבתי שאם אתלבש ככה אתה תסתכל עלי. בחיי כמה שאני מטומטם!"
"אני לא צוחק עליך טמבלון" חייך סטיב.
"אתה צריך, זה ממש מגיע לי"
"אוף, אולי תשתוק כבר טמבל..." זעף סטיבן כשהוא מתקרב מעט אל הנארי, מלטף את פניו בעדינות
"לא צחקתי עליך, אלה על כמה מתוק נראת עם הבגדים האלה"
"התכוונת מגוחך" ילל הנארי שעדיין התקשה להאמין בתבוסת.
"לא, התכוונתי מתוק, כל כך מתוק שממש מתחשק לי לאכול אותך"
"אתה לועג לי?" תהה הנארי
"מה אתה חושב?" הייתה התשובה בעוד סטיבן התרומם מעט, כך שפניו היו קרובות לאלו של הנארי. מניח נשיקה מתוקה על שפתיו של הנער המומם.
"הממ... לא רע" החל סטיב כשהוא מתרומם קצת מהנארי
"קצת יות מלוח ממה שזכרתי, אבל בהחלט שווה את כל הבלאגן" הנארי לא אמר דבר, הוא היה המום מכדי להגיד משהו סטיבן התרומם מניח נשיקה נוספת על שפתיו של הנער המופתע רק שהפעם אל הייתה זו נשיקה קצרה, אלה נשיקה ארוכה וממושכת. לשונו חודרת פנימה לפיו של הנארי, עוקבת אחר לשונו בעוד ידיו של סטיב יורדות אט אט ומלטפת את ירכיו. סטיבן השחיל את ידו תחת השמלה מלטף קלות את הבליטה שנהייתה בתחתוניו של הנארי.
"התגעגעת עלי עד כדי כך?" שאל סטיבן, עיניו צוחקות בשובבות. הנארי רק הביט בו מוקסם ומתמסר למגעו הנעים על איברו.
"אולי השמלה הזאת שלך לא הייתה רעיון כל כך גרוע" צחקק סטיב כשהוא מזיז את הנארי מעט הצידה ונשכב לצידו. יד אחת מלטפת את פניו והשניה חודרת מתחת לשובל שמלתו, עוברת הלוך ושוב על איברו המתקשה של הנארי.
"אתה לא יודע כמה התגעגעתי אליך" לחש סטיב באזונו של הנארי שעה שנשך אותה קלות "ואני לא היחד". הנארי שלח במט נבוך אל עבר מכנסיו של סטיב מבחין בבליטה הגדולה שהופיעה בהם חש תשוקה מוזרה לגעת בה. הוא שלח את ידו, מלטף קלות את איברו של סטיב מבעד למכנס.
"כמה שהתגעגנו אליך,הנארי שלי" נאנח סטיב כשהוא נהנה מליטופו של הנארי.
"גם אני..." לחש הנארי פניו האדימו יותר ויותר. מבלי לומר מילה נוספת התרומם סטיבן והסיר את מכנסיו ותחתוניו חושף בפני הנארי מראה מגרה, ומעורר תאבון... הנארי היסס רק לרגע ולבסוף התרומם מעט מכניס את איברו המגורה של סטיבן אל פיו, מעביר עליו את לשונו
"או..." נאנק סטיבן "פאק ..." הנארי התרומם מעט מביט בו במבוכה
"שאפסיק?"
"אפילו אל תחשוב על זה" הזהיר סטיבן נושך את שפתיו עם כל ליטוף של הלשון המדהימה הזאת.
"או הנארי..." ילל סטיבן בעודו גומר על פני של הנער "זה היה כל כך טוב". הנארי הנהן לאות הסכמה בעוד סטיבן השכיב אותו לאחור מרים את השמלה כלפי מעלה.
"עכשיו הגיע תורך" החל סטיבן בטון ממזרי מלווה בקריצה.
* הייתה זאת שעת לילה מאוחרת כשאדי וטדי שכבו במיטה שבבית המלון. טדי חייך לעצמו חיוך מרוצה "סוף סוף, סוף סוף אדי שלי" חשב וליטף את שיערו של אהובו. אדי שכב עם עיניים פקוחות מקשיב לינשופי הלילה שיצאו בשעה זו וחשב על מה שקרה עכשיו "האם אני מוכן להסתכן שוב ולהיות עם טדי?"חשב ונהנה מתשומת הלב שקיבל. אף אחד מהם לא דיבר, הם פשוט שכבו בשקט וטבעו כל אחד במחשבות שלו, טדי התחיל להירדם וישר אדי חשב לעצמו "זאת ההזדמנות שלי לברוח" וחייך קלות כשהוא קם מנסה לא להעיר את טדי, אך נראה שלאדי אין מזל בזמן האחרון וטדי התעורר קפץ אחריו ומנע ממנו לעבור בדלת.
"תן לי ללכת" אמר אדי בקול רגוע שמרגע לרגע הלך ונעשה גבוהה יותר.
"לא! אני לא אתן לך ללכת, אנחנו צריכים להיות ביחד" התחנן בפניו טדי מנסה להציג את העובדה שאפילו אחרי 4 שנים הם עדיין שייכים זה לזה. אך אדי לא ויתר, דחף את טדי ומיהר לפתוח את הדלת, טדי משך את ידו וקירב אליו את אדי.
"בבקשה אני מתחנן, תישאר איתי" אדי לא האמין ששמע את טדי מתחנן עכשיו "אני אעשה כל מה שתרצה באמת רק תישאר איתי אל תלך" טדי המשיך לחבק את אדי קרוב לגופו, אדי יכול היה לחוש את ליבו הפועם של טדי נגד ליבו שלו ועצם עיניים מנסה להתמכר להרגשה הזאת.
"אדי..." טדי התחיל לומר אך אדי חסם את פיו עם ידו,
"ששש..." אדי לחש לו והתקרב אליו, ליבו כמעט יוצא מחזהו. אדי הניח את שפתיו על שפתיו של טדי והם התנשקו ארוכות, לשונותיהם נלחמות על שליטה ולבסוף מלטפות זו את זו,ידיים נוגעות זיעה ניגרת מגופם המזיע והכל חשוך, הם לא רואים כלום חוץ מאחד את השני. לבסוף הם התרחקו לאט אחד מהשני אך לא לגמרי הם עדיין היו חבוקים זה בזרועיותיו של השני. השתיקה אמרה הכל-אדי חזר לטדי, וזה היה מאושר שהוא שוב עם אהובו. אדי התרחק מטדי לכיון המיטה והתיישב עליה מבין בעצמו שזהו זה, טדי חזר למענו והוא חייך.
"מה אתה מחייך?" עקץ אותו טדי בזמן שהתקרב אליו והשכיב אותו על המיטה,
"סתם, אני רעב" טדי הושיט את ידו אל הטלפון והזמין אוכל לחדר שלהם, אחרי שניתק הוא פנה לאדי ושאל
"מרוצה?"
"מאוד" ענה אדי ונישק את טדי ארוכות אך דפיקות הדלת הפריעו להם להתמכר זה לזה שנית.
"תחזרו אחר כך" צעק טדי לעבר הדלת חוזר להתעסק עם פיטמותיו של אדי אך זה עצר בעדו והזכיר שזה האוכל וכי הוא רעב, טדי נאנח והלך לפתוח את הדלת כשלגופו רק תחתוני בוקסר צמודים.
"יקירי אתה לא חושב שעליך ללבוש עוד משהו?"שאל אדי בנימה של כעס למראה טדי פותח את הדלת מולו נעמד נער בן גילם וסוקר את טדי מכף רגל ועד ראש, טדי לקח את המגש והודה לנער שקרץ לטדי והלך.
"מה יש לך ביד?" שאל אדי בתוקפנות כשטדי חזר עם המגש מסתיר מאוחרי גבו משהו.
"זה כלום חמוד" הבטיח לו אך אדי קם מהמיטה ניגש אליו וחטף את מה שהוא החזיק בידו,
"הוא נתן לך את המספר שלו?" כעס אדי קורע לגזרים את הנייר והתחיל לאסוף את בגדיו ולצאת מחדרו של טדי כשזה החזיק בידו ואמר.
"נו באמת חמוד אתה יודע שרק אותך אני אוהב"
"אז למה הסתרת את זה ממני?" אדי המשיך לשאול בזמן שטדי משך אותו אליו והושיב אותו על המיטה ליד מגש האוכל, טדי הרים את המכסה ותקע בפה של אדי חתיכת טוסט גבינה בשביל שהוא ישתוק.
"הינה ככה אתה הרבה יותר חתיך, אתה צריך ללמוד להיות יפה ולשתוק" עקץ אותו טדי.
השעה הייתה 1:00 בלילה כשאדי עזב את המלון, מסרב בנימוס להצעתו של טדי לבלות איתו את כל הלילה. 'עוד יהיה לנו מספיק זמן לזה' חשב לעצמו בזמן שחצה את הכביש, חיוך רחב עלה על שפתיו שנזכר בשעות הקודמות ובזמן שבילה עם טדי. מופתע מזה שגם אחרי כל כך הרבה שנים הוא עדיין מואהב בו. לפתע אורות חזקים הופיעו מצד שמאל, אדי שהלך עם ראשו בעננים לא שם לב למכונית עד שכבר הייתה קרובה מכדי שיכול לברוח ממנה והרכב עמד להתנגש בו. אולם דמות גבוהה לבושה שחור קפצה על הכביש ביניהם וחצצה בינו לבין המכונית, סופגת את הפגיעה.
* "קיי!!!" ניקולס התעורר בבהלה נושם בכבדות, זיעה קרה ניגרת ממצחו "אלוהים ..." נאנח הנער ביאוש, למרבה המזל היה זה רק סיוט אבל הוא נראה כל כך אמיתי.
"זה רק חלום" הוא שב ואמר לעצמו. אחרי כמה דקות הוא נרגע ונשכב חזרה במיטה ובדיוק כשהוא הצליח להירדם הטלפון צילצל, ניקי הרים את השפורפרת תוהה מי יכול להתקשר בשעה כל כך מאוחרת.
"הלו?"
"ניקי, היי זה מייקל, אני מקווה שלא הערתי אותך"
"מייקי.." התפלא ניקולס, הרי הוא מעולם לא התקשר אליו בשעה כזאת "הכול בסדר?"
"למען האמת לא..." נאנח מייקל. תחושה מבשרת רעות מילאה את גופו של ניקולס, מייקל לא היה מתקשר אליו כל כך מאוחר אם לא היה זה משהו חושב במיוחד.
"אני מקשיב..." אמר לבסוף.
"טוב, אז..."
"מה?!" מייקל אמר דבר מה שגרם לניקי לקפוץ בבהלה ממיטתו, השפורפרת נפלה מידו ונשמטה על הרצפה אך ניקי היה מבוהל מכדי להרים אותה.
ההמשך יבוא......
טוב , זהו בנתיים .
אז , עד הפרק הבא ...
שלכם...
.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
