דבר ראשון אני רוצה להתנצל ( בפני כל מי שעדיין קורא כאן ) 
.
על כך שלקח לי הרבה זמן לפרסם בעיקר בגלל עומס בזמן וחוסר מוזה.
בנתיים החלטתי להקפיא את הסיפור 'מלאך שומר' , שוב סליחה לכל קוראי.
במקומו יעלה פה פאן פקשן על האנימה 'קירה פאפא'.
וזאת גם הזדמנות להודות ל ayano_chi
ועכשיו לפאן פיקשן :
אזהרה: הסיפור מדבר על יחסים בין זוג גברים (הומוסקסואליים ) כך שאם זה לא הסגנון שלכם אתם מוזמנים לשו מפה ....
נכתב ע"י : סיירו
בטא\גאמה\עוזרים: ayano_chi
שם הסיפור: 'רק אתה' .
ג'אנר: רומנטיקה , דרמה , שונון איי (סיפור שבו מתוארים יחסים רומנטיים בין בנים).
שיפ: צ'יסאטו/ שונסקה.
דירוג: PG-13 - מגיל 13 ומעלה עשוי להכיל נגיעות ורימזות מניות לסוגייהן.
תקציר : צ'יסאטו טאקטסקה בן ה37, הוא סופר, גרוש ואב לנער בן 17 בשם ריג'ו. אשר מנהל מערכת יחסים רומנטית עם חברו הטוב ביותר של בנו, שונסקה. השניים גם עברו לגור ביחד ונראה שהכל ממש ורוד. אבל צל של ספק מאיים להרוס את יחסיהם כאשר צ'יסאטו שומע שמועות על ששונסקה בוגד בו. השאלה היא האם הן אמיתיות או לא?
* הערה: עלילת הפאן פיקשן שלי מתרחשת כשנתיים אחרי עלילת האנימה עצמה.
רק אתה
ציוץ הציפורים וקרני האור הראשונות, הם שהאירו אותי, אבל למרות הכול עדיין שכבתי במיטה בעיניים עצומות, מחכה לשפתיים הלוחשות באוזניי מילים מתוקות, לידיו המלטפות את גופי, למשהו...המשכתי לחכות אבל שום דבר לא קרה.
תהיתי אם הוא עוד ישן. פקחתי את עיניי בעצלות, שולח מבט עייף אל צידה השני של המיטה, היא הייתה ריקה.
מוזר, 'בדרך כלל הוא מעיר אותי' חשבתי. קמתי מן המיטה בצעדים כושלים, עדיין נותרתי מנומנם.
ניגשתי לחדר האמבטיה בציפייה לראות את גבו המושלם מופנה אלי, אך לא היה שם איש. שטפתי את פניי וירדתי במורד המדרגות, נכנסתי אל המטבח אשר אף הוא ריק מאדם.
"יכול להיות שהוא יצא מוקדם מבלי להעיר אותי?" מלמלתי לעצמי, למרות שידעתי שאין זה אפשרי.
לא זכור לי בוקר אחד במשך השנתיים שלנו יחד, שהוא יצא מבלי להיפרד ממני לשלום, בדרך כלל עם נשיקה ארוכה וממושכת ולפעמים אף יותר.
ניגשתי אל מכונת הקפה וגיליתי שהיא הייתה קרה והכיור היה ריק, 'מה זה אמור להביע?', 'הוא לא חזר אתמול הביתה?' הרהרתי בשעה בה צפיתי במטבח הריק מאדם.
"בוקר טוב." שמעתי קול קורא מאחוריי.
"בוקר טוב, רִיג'ו." קראתי, בעודי מסתובב אל האדם שעמד בכניסה למטבח מחייך אלי. מי אם לא ריג'ו – הבן היקר שלי.
"הכול בסדר, אבא?" הוא שאל ונראה מודאג.
"כן, למה שלא יהיה?" ניסיתי להישמע כמה שפחות מתוח.
"ושוּנְסקֶה?" הוא שאל לפתע, בוחן את המטבח כמחפש אחריו.
"שונסקה קוּן, היה צריך לצאת מוקדם, אז..." התחלתי מנסה להסתיר את הלחץ שחשתי באותו רגע.
"קרה משהו ביניכם?" חקר ריג'ו. הוא תמיד דאג כשזה נגע ליחסים בינינו.
"לא, הכול בסדר גמור." שיקרתי, מאלץ את עצמי לחייך. מה יחשוב הבן שלי, על כך שאפילו אני לא יודע היכן הוא.
"טוב, אם אתה אומר." חייך גם הוא.
אחרי ארוחת הבוקר ריג'ו, מיהר לחדרו כדי להתכונן לבית הספר ואני רחצתי את הכלים. לפתע נשמע צלצול בדלת, 'שונסקה חזר' הייתה המחשבה הראשונה שהדהדה בראשי.
עזבתי את הכלים ומיהרתי אל הדלת. פתחתי אותה בהתלהבות שקפאה מיד למראהו של נער בן שש עשרה, נמוך ומנומש, לבוש במדי בית ספר תיכון.
"שלום. ריג'ו נמצא?" שאל בחביבות.
"כן, בוא תכנס." מלמלתי מאוכזב. כל כך רציתי שהוא יחזור כבר.
"תודה." הוא חייך ונכנס פנימה.
"ריג'ו!" קראתי בכיוון המדרגות, "חבר שלך פה!".
"אני כבר יורד." שמעתי אותו קורא וחזרתי אל המטבח.
"סלח לי, אדון טאקטסאקה." הבחור המנומש החל לומר.
"כן, מה העניין?" שאלתי, בעודי מחזיר לארון את הצלחות היבשות.
"אני יכול לדבר איתך רגע, אדוני?".
הופתעתי מכך אבל עם זאת הסתקרנתי לגלות מה יש לו לומר, "כמובן ובבקשה אל תקרא לי אדוני, זה גורם לי להרגיש זקן." צחקתי.
משום מה כולם קוראים אדוני, או טאקטסקה סאן, יש רק אדם אחד בעולם שקורא לי בשמי הפרטי, שונסקה שלי.
"אם כך, אקרא לך טאקטסקה סאן?" שאל בטון מבויש.
"בסדר" חייכתי באנחה קצרה.
"אני קָאטְסוּ, קאטסו מוּשִימָה.".
"נעים מאוד," השבתי בעודי מסמן לו לשבת על כיסא במטבח, "ומה רצית לומר לי?" תהיתי.
"סלח לי, טאקטסקה סאן, אבל יש משהו שחשוב לי לומר לך. זה בקשר לריג'ו," אמר מתיישב.
"ריג'ו?" הלב שלי קפץ. כך גם הצלחת שאחזתי בידי, לולא תפסתי אותה בזמן, היא הייתה נשברת. "מה קרה עם ריג'ו?" קראתי, מתיישב במהרה מול קאטסו.
"אמ..." קאטסו, נסוג מעט לאחור, מגחך בלחץ מההתלהבות שגיליתי, "למען האמת, זה לא כל כך קשור בריג'ו אלא בחבר שלו, קָקַארוֹ סאמה." הוא מלמל באי נוחות.
"קקארו?! " משהו בי התפרץ. מעולם לא חיבבתי את הממזר הזה, שהתיימר לחטוף ממני את בני היחיד ואם זה לא היה מספיק גרוע, הוא גם גדול ממנו בלפחות עשר שנים."מה קקארו קשור לזה?".
"ובכן, די קשה לי לומר את זה, אבל אני חושב שקקארו סאמה מנהל קשר מאחורי הגב של ריג'ו סאן.".
"מה!" צעקתי, "מה זאת אומרת?" לפי פניו המופתעות עצרתי את עצמי.
"מצטער על זה." נאנחתי.
"לא, אני מצטער. אני יודע שאין לי זכות להתערב, כלומר, אני לא כל כך מכיר את ריג'ו סאן, כדי להתערב לו במערכת יחסים עם קאקרו סאמה. אבל עדיין קשה לי לראות את זה.".
"אני מבין." אמרתי בשקט, למרות שדי התקשיתי להבין.
"מה בדיוק ראית?" שאלתי לבסוף.
"לפני כמה לילות עברתי בדרכי הביתה, על פני מוטל דרכים וראיתי את קקארו סאמה, נכנס לחדר עם מישהו. אומנם זה היה קצת חשוך אבל במעט שהצלחתי לראות, גיליתי שזה לא היה ריג'ו סאן." עצר קאטסו, בכדי לנשום, "אלה בחור בן גילנו, אבל גבוה יותר. עם שיער שחור וכתפיים רחבות." סיים לבסוף, נבוך מעט.
"אז, קקארו, בוגד בבן שלי," סיננתי דרך שיניי וקימצתי אגרופים, מוכן לתקוף את הממזר. "ידעתי שיש בו משהו לא טוב.".
"רגע, יש עוד," הוא השתהה לרגע, גורם לליבי לפעום ביתר מהירות, "אני חושב שריג'ו, מכיר את הבחור הזה.".
"ריג'ו, מכיר את הבחור הזה?" תהיתי, לא רק שהוא בוגד בבן שלי, הוא גם בוגד בו עם מכר שלו.
"כן," ענה קאסטו, "אני אומנם תלמיד חדש בבית הספר של ריג'ו, אבל פגשתי אותו כמה פעמים, אם אני לא טועה, הוא הסתובב איתו.".
"באמת?" איזה מן אדם צבוע יכול לעשות דבר כזה, גם להסתובב עם ריג'ו וגם לבגוד בו מהצד, לא יכולתי להאמין שזה קורה .
"כן, טוב כמו שאמרתי, אני די חדש בבית הספר שלהם, אבל נתקלתי בו כמה פעמים ואם אני לא טועה שם המשפחה שלו מתחיל בס'. סונשאקי, סונאקי ... סקאקי.".
שם המשפחה הזה נפל עליי כמו דלי של מים קרים, "סקאקי?" שאלתי, מנסה לשמור על קור רוח.
"כן, סקאקי! בדיוק!" הוא חייך ונראה בטוח בעצמו.
"אתה יודע במקרה מה שמו הפרטי של סקאקי קון?" שאלתי בציפייה מתוחה. מאלץ את עצמי לחייך.
"אולי אני טועה, אבל שמו הפרטי מתחיל ב – ש'.".
'מתחיל ב – ש', שם המשפחה שלו סקאקי, הוא בן גילו של ריג'ו ומכיר אותו. גבוה, בעל שיער שחור וכתפיים רחבות.' התיאור של קאטסו סאן, רץ בראשי שוב ושוב. הרגשתי את ידי מתחילות לרעוד אבל עצרתי את עצמי, הרי אחרי הכול לא יכול היה להיות שזה הוא, כל זה רק צירוף מקרים מוזר.
"נזכרתי!" הוא קרא לבסוף, מנער אותי ממחשבותיי, "שונסקה! סקאקי שונסקה.".
ברגע אחד חשך עליי עולמי, הרגשתי פתאום כל כך, עלוב, נאיבי. כביכול תכננו את הסצנה הזו כדי שאתפרק לחלקים קטנים.
'שונסקה, שונסקה שלי?' לא, זה לא יכול להיות. הוא בחיים לא היה עושה לי דבר כזה.
"אתה בטוח?" שאלתי לבסוף בקול רועד. ניסיתי לחשוב בהיגיון, הרי הבחור הזה טוען שהוא חדש בבית הספר שלהם והוא עבר שם בערב, יכול מאוד להיות שהוא מתבלבל וראה מישהו אחר.
"אין ספק." הוא ענה, נחוש בדעתו ואף בכיוון לשכנע אותי שכך אירע.
ההמשך יבוא...
טוב , זהו בנתיים
עד הפרק הבא
שלכם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
