לפני שנתחיל עם הפרק החדש, אני רוצה להודות ל ayano_chi
ועכשיו לפרק , תהנו :
אזהרה: הסיפור מדבר על יחסים בין זוג גברים (הומוסקסואליים ) כך שאם זה לא הסגנון שלכם אתם מוזמנים לשו מפה ....
נכתב ע"י : סיירו/seiro.
בטא\גאמה\עוזרים: ayano_chi המדהימה מכל!
שם הסיפור: 'פריחה מאוחרת'.
ג'אנר: רומנטיקה, דרמה, שונון איי (סיפור שבו מתוארים יחסים רומנטיים בין בנים).
שיפ: ניקי/קיי, סטיבן/הנארי.
דירוג: PG13- מגיל 13 ומעלה. מכיל נגיעות ורמיזות מניות לסוגייהן.
תקציר : ניקולס ניקלסון בן ה-16, הוא תלמיד תיכון מוצלח שנהנה לבלות את זמנו הפנוי יחד עם חבריו.
אבל העניינים מתסבכים כאשר לניקי מתגלה כי הוא למעשה מתחיל להתאהב באחד מחבריו הטובים.
האם ניקולס יצליח לאזור אומץ לומר לו את זה?, ואיך יגיב אותו חבר טוב?.
פריחה מאוחרת פרק 4
ניקי שכב במיטתו מביט בשעון אשר תלוי על הקיר מולו. נאנח, עברה בקושי שעה מאז עזב קיי ונראה היה כאילו חלף נצח. הוא תהה מה עליו לעשות, האם יהיה עליו להתוודות בפני קיי על רגשותיו או שימשיך להתעלם מהרגשות המפרפרים בחזהו וגורמים לנשימתו להאיץ בכל פעם שראה אותו.
הוא עצם את עיניו, שוקל לנוח קצת לפני ארוחת הערב. לפתע פתאום נשמעה נקישה בדלת "כן." קצר נפלט מפיו.
אט – אט נפתחה הדלת ובפתח עמד בחור כבן שמונה עשרה, בעל כתפיים רחבות, לבוש בז'קט ג'ינס שחור מתחתיו בצבצה בקושי חולצה בצבע הקפה. לרגליו לבש מכנסיים שחורים, וזוג נעליים גבוהות ומסיביות השלימו את הלוק הקשוח שלו.
הנער עמד בכניסה לחדר נשען על המשקוף, עיניו הכחולות שולחות מבט חודר בנער ששכב על המיטה ידיו מאחורי ראשו.
ניקי הביט בו בפליאה ומיהר להתיישב, בעוד זה סוגר הדלת, מתקרב אט – אט אל המיטה, "חזרת." קרא ניקולס, עיניו נצצו בהתרגשות.
"כן." שמע אותו אומר בקולו העמוק והחם, אשר גרם לליבו לקפץ בחזהו.
"הכול בסדר?" שאל ניקי מהסס קלות, היה משהו מוזר במבטו של קיי, משהו מהפנט.
זה נד בראשו לשלילה, "לא." מלמל מתיישב לצידו של ניקי. "התגעגעתי." לחש.
"אני." החל ניקי, אבל לפני שהספיק לומר משהו, הוא הרגיש את שפתיו של קיי נחות על שלו בנשיקה כל כך מתוקה ומפתה, אחת מידיו משתחלת מתחת לחולצת הטריקו שלו.
ניקי המופתע, עצר את הנשיקה, לוקח מעט אוויר ומביט בהלם בחברו, שכרגיל נראה שליו ורגוע כאילו דבר לא קרה.
"המ." מלמל, בעוד קיי מיהר להשתיק אותו, מניח אצבע רכה על שפתיו. "אבל." ניסה ניקי בשלישית, אך קיי בתגובה נישק אותו, לשונו חוקרת כל סנטימטר בפיו של הנער המופתע, מפיל אותו אל עבר השמיכה הרכה.
ניקי שכב חסר אונים על המיטה בעוד ידיו של קיי מלטפות את גופו לאורכו ולרוחבו.
"אני רוצה אותך." לחש הנער שחור השיער באוזנו, שעה שנשך אותה קלות.
"המ... קיי." מלמל ניקי בקושי, מרגיש את הלהט שהלך והתגבר בגופו.
"מה העניין, אתה לא רוצה אותי?" שאל, קולו היה כה עמוק וחם.
כל מה שניקי יכול היה לעשות הוא לגמגם, "לא. זאת אומרת, אני..." אך לא נראה היה שקיי התעניין כל כך במה שהיה לו להגיד, בעודו מנמיך את ידו אל מכנסי הפיג'מה של ניקי, מסיר אותם עד לקרסוליו ולאחר את תחתוניו.
עתה, היה ניקי ערום כולו. שולח מבט נבוך עד מאוד אל קיי, בעוד זה מלקק את שפתיו בתאווה. "מה אתה..." שאל, מבחין כי הוא מנמיך את פיו מטה אל איברו.
צרחה נמלטה מפיו של ניקי, כשהרגיש את הפה החם חובק את איברו ואת הלשון המדהימה שעברה סביבו.
ואז נשמעו שלוש נקישות בדלת. ניקי קם בבהלה מביט סביב, הוא היה לבד, עדיין לבוש במכנס שלוש הרבעים הכחול ובחולצה האפורה שלבש מוקדם יותר. ובלי כל ספק הוא היה לבד, לבד ורטוב.
"ניקולס, אתה ער?" נשמע קול קורא מבעד לדלת החדר הסגורה.
"כן, אמא." קרא חזרה, מתנשם בכבדות לזכר אותו חלום רטוב שהיה לו. שולח מבט קצר אל עבר הבליטה במכנסיו מלאי הכתמתמים.
"או.קיי, אם כך בוא לאכול הגיע הזמן לארוחת ערב.".
"מיד אני מגיע.".
"טוב, קח פסק זמן מן הלימודים." שמע אותה קוראת, בשעה שירדה במדרגות אל הקומה השנייה.
ניקולס חש הקלה עצומה על כך שהיא לא נכנסה, הוא שכב במקומו עוד זמן מה ולאחר מכן קם מן המיטה ונגש אל חדר האמבטיה שלו, שוטף את פניו. ולא יכול היה להאמין על עצמו, מתקשה לעכל את החלום שחלם.
הוא מעולם לא חשב על קיי בצורה כזאת. האם הפך לסוטה.
לאחר מקלחת מהירה ירד ניקי במדרגות המובילות אל הקומה השנייה, נכנס אל המטבח.
"אחר צהרים טובים, אמא." קרא למראה אישה בשנות הארבעים המאוחרות, אשר עמדה אל מול הכריים. לבושה הייתה חולצה לבנה, בעלת שרוולים באורך שלושה רבעים, וחצאית מקסי כחולה, שערה החום היה אסוף לאחור בעגבנייה מרושלת.
"הו, הנה אתה." עיניי השקד שלה חייכו אליו, שעה שהפכה את החביתית שהייתה במחבת "לצערי החביתיות עדיין לא מוכנות." החלה בחביבות, "אתה יכול בינתיים לעשות לי טובה ולקרא לאחיך בבקשה?".
"בטח." השיב, עולה חזרה במדרגות אל הקומה השנייה וניגש אל חדר שהיה בסוף המסדרון, על הדלת היה כתוב בגדול 'הכניסה אסורה – לכל מי שלא רוצה לסכן את חיו' וקולות מוזיקה חזקים נשמעו ממנה.
"סטיב." קרא ניקי, נוקש בדלת. אבל לא הייתה כל תשובה, "סטיב." קרא בשנית, נדמה היה לו ששמע משהו זז בחדר, אך עדיין לא הייתה כל תשובה.
ניקי הניח את אוזנו על הדלת בכוונה לשמוע, יכול להיות שהוא פשוט נרדם, אם כי זה היה לא כל כך הגיוני, בהתחשב בווליום של המוסיקה, עד אשר זו פסקה. ניקי ניצל את ההזמנות ונקש שלוש נקישות קלות על הדלת.
"דופקים בדלת." שמע קול דק לוחש.
"שידפקו עד מחר." השיב לו קול אחר.
"כן, אבל אם הם יפתחו ו..." מלמל שוב הקול הדקיק, לאחר מכן היה שקט.
ניקי נאנח, בלי כל ספק סטיב היה ער, ומה שבטוח הוא לא לבד.
הוא עמד שם עוד מספר רגעים, שוקל מה לעשות, לבסוף החליט לחזור חזרה אל המטבח, כאשר שמע את הדלת מאחוריו נפתחת וראש ערמוני צץ לו מבעד לפתח הקטן. עיניו שולחות מבט חוקר באחיו שהביט בו מחייך, "מה העניין?" שאל.
"אמא קוראת לך לארוחת ערב." השיב ניקי.
סטיב עצר לרגע מעביר יד אחת בשערו ולאחר מכן פנה אליו, "רד ותגיד לה שאני עוד מעט אבוא." אמר, שולח מבט קצר אל החדר ומשם שוב אל ניקולס. "מקסימום תתחילו לאכול בלעדיי." סיכם.
"ברור." השיב ניקי, מתאפק שלא לפרוץ בצחוק. בעוד סטיב מיהר לסגור אחריו את הדלת. שוב קולות מוסיקה חזקים החלו עולים מהדלת הסגורה.
'לא קשה לנחש מה מעכב אותך.' מלמל בעודו יורד במדרגות.
"וסטיבן?" שאלה אימו, כאשר נכנס שוב אל המטבח.
"הוא אמר שיבוא עוד מעט, ושלא נחכה לו." השיב ניקי, בעודו מתיישב לצד שולחן עץ גדול שהיה ערוך לשלושה.
"הוא לא לבד מה?" התעניינה אימו, אם כי, כבר ידעה את התשובה.
"כן, אני מניח שכן.".
"שאוסיף עוד צלחת?" שאלה מהססת.
"אני לא חושב שכדאי, במילא לא נראה לי שהוא חושב על לאכול עכשיו." מלמל ניקי, לוקח חתיכת חביתית ומקרב אותה לפיו.
"כן, כנראה שאתה צודק." צחקקה האם קלות, בשעה שהתיישבה לצידו. "אז, איך מתקדמים הלימודים שלך?" התעניינה.
"אני בסדר.".
"גם היום תלמד עם החברים שלך?".
"המ... הם היו פה היום, טוב לפחות מייקל," ניקי עצר לרגע, לוקח נשימה עמוקה "וגם קיי היה כאן.".
"קיי, החבר הגבוה הזה שלך?" שאלה מירנדה, מסוקרנת מהמבט המסתורי בעיניי בנה.
"כן, הוא ולא אחר." מלמל ניקי, בעוד סומק ורדרד החל מסתנן ללחיו.
אימו הביטה בו בסקרנות ונראה היה שהיא מתכוננת לומר משהו.
"כבר נגמר?" נשמע אז קול.
השניים הסבו את מבטם אל עבר הפתח, שם עמד לו עכשיו נער כבן שמונה עשרה. בערך בגובהו של ניקי. שערו החום, היה ארוך ופרוע הגיע עד אחרי כתפיו, צבע עיניו כגוון השקד. לגופו היו זרוקים מכנס לבן וגופיה באותו הצבע.
עגילים היו באוזנו השמאלית ושניים בימנית, ידיו נחו על מותניו ועל פניו הבעת פנים שובבית.
"בטוח שניקי החזיר, גמר הכול." רטן.
"טוב שבאמת נזכרת להצטרף אלינו." נאנחה מירנדה, מתרוממת מן הכיסא, "שב אני אביא לך." אמרה נגשת אל השיש שם עמדה צלחת מלאה בחביתיות.
"אז, מה קרה שהחלטת להראות את פרצופך?" זרק אליו ניקי.
"סתם, התחשק לי לנצח אותך באכילת חביתיות." השיב סטיבן בגאווה.
"באמת נראה לך שתנצח אותי?".
"אני כבר ניצחתי." החל סטיב, חיוך יודע כול היה פרוש על שפתיו.
"בחיי, אולי תפסיקו עם זה." נאנחה מירנדה בשנית, מעבירה כמה מהן לצלחת גדולה ומגישה אותה לסטיב. "זאת ממש לא תחרות, אז בבקשה תירגעו ותאכלו בשקט.".
"בכל זאת, אני מנצח את היפיפה הזאת." הכריז סטיב בהתלהבות.
"תמשיך לחלום!" קרא ניקי.
"המ... סטיבן?" נשמע לפתע קול, הוא היה דקיק ורך.
סטיב מיהר לסובב את מבטו אל פתח המטבח, שם עמד נער בן שש עשרה, גובהו כמטר ושישים סנטימטרים. שערו שחור קצר ועיניו חומות עד שחורות. לבוש היה, חולצת כפתורים משובצת בצבע כחול בהיר, ומכנסיים בצבע לבן, נעלי הספורט שנעל היו לבנות גם הן.
תיק צד גדול ושחור היה תלוי על כתפו השמאלית.
"מה העניין, מותק?" שאל סטיבן, בעודו קם לעברו.
"הנה המפתח." אמר הנער שחור השיער, מושיט לו צרור בעל שלושה מפתחות, "מצטער, אבל בסוף כן לקחתי קצת מהג'ל הזה שלך.".
"זה ממש בסדר, חומד." חייך סטיב, מלטף את פניו.
"אחר צהריים טובים הנארי." קראה מירנדה, בעוד ניקי חייך אליו.
"אחר צהריים טובים גברת ניקולסון, ניקולס." מלמל במבוכה.
"למה שלא תצטרף אלינו לארוחת ערב?" הציע ניקי, אך זה רק הניד בראשו.
"מצטער, אבל אני חייב ללכת ,תודה בכל מקרה.".
"חכה, אשים עלי משהו ואקפיץ אותך." הציע סטיב.
אך הנארי סירב בנימוס, "במילא אני גר שני רחובות מכאן." השיב בחיוך, שולח מבט קצר בשעון היד שלו והחיוך על שפתיו נעלם, "כבר רבע לשש." החל הבעת פניו השתנתה, "אבא שלי יהרוג אותי, אני ממש חייב ללכת." מלמל שולח מבט מבוהל אל סטיב.
"בטוח שלא כדי שאלווה אותך, אני יכול לדבר עם אבא שלך." הציע סטיבן בכנות.
"תודה, אבל אולי עדיף שלא." חייך הנארי בשנית, יודע שדבר כזה רק ירגיז את אביו הקפדן אפילו יותר.
"לפחות תן לי ללוות אותך לדלת." התעקש.
"ברור." החל הנארי חיוך מבויש על שפתיו, "אחרי הכול אתה חייב לי נשיקה.".
סטיב פרץ בצחוק, "אל תדאג, לא שכחתי אותך, מתוקון שלי." לחש ברוך, ממהר לתפוס את ידו של הנארי.
"ערב טוב שיהיה לכם ובתאבון." קרא הנער שחור השיער, בעוד בן זוגו מושך אותו אל הכניסה.
"ערב טוב לך." קרא אחריו ניקי. בעוד מירנדה לא אמרה כלום, מתרוממת מן הכיסא וניגשת אל השיש מוזגת עוד כמה חביתיות לצלחתה, חיוך רך נח על שפתיה. היא הייתה מאושרת על שסטיב יוצא עם נער מוצלח ומיוחד כמו הנארי.
זמן קצר לאחר מכן פרשה גם מירנדה לישון, בעוד סטיב וניקי יצאו אל המרפסת וצפו בשמיים.
"אז, מה העניין?" החל סטיבן, מוציא את קופסת הסיגריות מכיס מכנסיו ומדליק לו אחת.
"איזה עניין?".
"אתה באמת חושב שלא שמתי לב לזה שבזמן האחרון אתה מתהלך כמו איזה פיה בין הפרחים?".
"מה זאת אומרת פיה בין הפרחים?" התרגז ניקי.
"אתה מאוהב במישהו, נכון?".
"מה פתאום." נלחץ ניקולס, "וחוץ מזה מאיפה לך לדעת שזה בחור ולא בחורה?".
"אם זאת הייתה בחורה, אמא כבר הייתה יודעת מזה." מלמל סטיבן, מקרב את הסיגריה לפיו.
"אבל במקום זה, אתה מנסה להסתיר את הרגשות שלך ולקוות שאף אחד לא יגלה.".
ניקי הביט באחיו ולא אמר כלום, משומה הוא יכול היה לקרא אותו כספר פתוח. "המ, סטיב." החל בשקט, "איך ידעת שאתה, טוב...".
"שאני אוהב גברים?" התעניין סטיב.
"טוב, גם." החל ניקי, פניו האדימו במבוכה. אומנם עניין משיכתו של סטיבן לבנים היה ידוע, אבל למרות זאת, התקשה ניקולס לדון בנושא.
"מתי אתה..." מלמל ניקי באי נוחות.
"אתה מתכוון, מתי גיליתי שאני מאוהב בהנארי?".
"כן...".
"לא ידעתי." מלמל סטיבן שהוא מחייך, "אתה מבין, הנארי ואני, בכלל רחוקים אחד מהשני מיליוני שנות אור מבחינת סגנון החיים שלנו, דרך החשיבה שלנו ובכלל הכול.".
"ובכל זאת?" התעקש ניקי.
"טוב, נפגשנו לראשונה בפארק, זה היה ממש בטעות הכלב שלו נכנס בי וטוב אתה כבר יודע, בחיים שלי לא חשבתי שאתאהב נואשות בילדון הזה. אבל עכשיו אני לא מסוגל אפילו לדמיין את עצמי בלעדיו." חייך.
"ולא חשבת שאתה סוטה?" ניקי הצליח לבטא את המילים רק בקושי.
"אתה מתכוון בגלל שהוא בן או בגלל שהוא צעיר ממני?".
"שניהם.".
"לא ממש, כי ידעתי שאני אוהב אותו וידעתי שאני נמשך אליו והכול.".
"וזה לא נראה לך מוזר?".
"לא, למה אתה שואל?" השיב סטיב, כל השאלות של ניקי בנושא סיקרנו אותו.
"סתם, בלי סיבה." המהם ניקולס, הסמוק על פניו מעמיק יותר.
"לא סתם שאלת, מה עניין?".
ניקי עצם את עיניו, בולע את רוקו, "אני מחבב מישהו." החל בביישנות "אבל לאחרונה שמתי לב שזה יותר מבדרך כלל, לפעמים אני מרגיש שהלב שלי עומד להתפוצץ ושקשה לי לנשום כשאני קרוב אליו".
"זה קיי." מלמל סטיבן, לוקח שאיפה אחרונה מהסגריה ומכבה אותה על המעקה.
"איך ידעת?".
"זה כל כך ברור, רק מטומטם אמיתי לא יראה את זה.".
"אז מה אני אמור לעשות עכשיו." ילל ניקי.
"תגיד לו וזהו." שלף סטיב כאילו היה זה הדבר הכי טבעי בעולם.
"יצאת מדעתך?" התפרץ ניקי.
"אם לא תספר לו איך אתה מרגיש ניקולס, הוא בחיים לא ידע.", "מי יודע אולי זה דווקא ילך לטובתך.".
"אתה אמרת להנארי?" מיהר ניקי לשנות את הנושא.
סטיבן משך בכתפיו, "ממש לא. אני הלכתי על דרך קצת יותר אגרסיבית.".
"איזו דרך?" התעניין ניקי, מופתע מעט מהבעת פניו של אחיו, בעוד זה החל לצחוק.
"נישקתי אותו.".
"אתה מה?!" עצר לרגע, מוודא ששמע נכון.
"כן, נישקתי אותו." השיב סטיבן, נרגע מפרץ הצחוק שתקף אותו, "לא יכולתי לחכות עוד ופחדתי מאוד מהדחייה אז, החלטתי לנשק אותו. במילא אם הוא לא מרגיש אלי את אותו הדבר אני לא אראה אותו יותר, אז עשיתי את זה.".
"ואיך הוא הגיב?" עתה היה זה תורו של ניקולס להתעניין.
"הוא לא עזב לי את הפה." צחק סטיב.
"הקטנטן המתחסד הזה, פשוט דפק לי כזאת נשיקה רטובה ולוהטת, ואז הוא הודה עד כמה שהוא מאוהב בי. ורק לא ידע אם אני מרגיש את אותו הדבר. ולא רצה לאבד אותי בתור חבר." עצר לרגע מעביר יד אחת בשערו הארוך, הבעת פניו התרככה מעט. "מי יודע, אולי עם תדבר עם קיי, ותגיד לו מה אתה מרגיש?".
"אני לא יודע." החל ניקולס בחשש.
"תחשוב על זה. בכל מקרה אני זזתי לישון, הבטחתי להנארי שאלך איתו מוקדם מחר לאיזה מקום." אמר בשעה שנכנס חזרה אל הבית, ניקולס עולה בעקבותיו.
"לילה טוב." קרא אליו סטיב, סוגר אחריו את הדלת.
"לילה טוב." מלמל ניקי אל הדלת הסגורה.
ניקולס נכנס אל חדרו ונשכב על המיטה, נזכר בדבריו של סטיב ובחלום שהיה לו, שלפתע שמע את הטלפון שלו מצלצל.
"הלו." מיהר לענות.
"הערתי אותך?" נשמע קול מהצד השני, הוא היה קר וענייני.
"לא ממש." החל ניקי, כופה על עצמו שליטה, קולו של קיי גרם לגופו לרעוד, "קרה משהו?" שאל לבסוף.
"רק רציתי לראות אם אתה מגיע לבית הקפה מחר, או שארשום לך עוד יום חופש?".
"לא, מחר אגיע אחרי הצהריים בטוח.".
"טוב, אז.".
"קיי." החל ניקי, לוקח נשימה עמוקה.
"מה העניין?".
"יש לי משהו להגיד לך.".
"באמת, ומה זה?" הסתקרן קיי.
ניקי עצר לרגע, לא בטוח מה לעשות, "אני אספר לך מחר." אמר לבסוף.
"מחר?".
"כן, גם אתה עובד ערב נכון?".
"כמו תמיד." השיב קיי ביובש.
"אז בסדר, אני מבטיח שאספר לך מחר.".
"שיהיה." מלמל הנער שחור השיער בחוסר עניין.
"לילה טוב, קיי.".
"כן, לילה טוב." פלט קיי קצרות ומיהר לנתק את השיחה.
ניקי התיישב על המיטה מביט בחלון, לא מאמין שהוא באמת העז לעשות דבר שכזה. אבל עכשיו אין לו כל סיבה לסגת. הוא יעשה את זה.
'מחר.' חשב בליבו, 'מחר אספר לו עד כמה אני אוהב אותו.'.
המשך יבוא...
טוב, זה הכל בנתיים
עד הפרק הבא
שלכם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
