יומן הפקיד

אכן כן, ביקורת על Deathnote. ולמה? כי זו הסדרה הכי מוצלחת שאני קורא בזמן האחרון, זה למה!

אבל ראשית, למען כל הfanboys של המנגה, הנה ההגדרה של מנגה, כי משום מה, דווקא הם, "המומחים למנגה" באמת לא מבינים:

מנגה הוא קומיקס שנוצר ביפן.זהו. קחו את החוברת הכי מרוולית-אמריקאית שיש, אל תשנו בה כלום מלבד המקום שבו היא נוצרה מאמריקה ליפן, ואת היוצרים שלה ליפנים, והרי לכם מנגה!

אבל לרוע המזל, הרבה חובבי מנגה לא מבינים את זה: יום אחד דיברתי עם איזה חבר שלי שהוא חובב מנגה, והראיתי לו מנגה שמצאתי שמבוססת על הסרט "הסיוט שלפני חג המולד"(אגב, בחוברת זו מצאתי את הטיעון הכי מגוחך שאי פעם ראיתי ל"למה אין היפוך מראה?":"בשביל לתת חוויה אותנטית של קריאה ביפנית". כך היה כתוב שם, אני לא מתלוצץ). הוא עלעל בה, והחליט שהיא לא מנגה. למה? הוא הסביר שבשביל להחשיב קומיקס למנגה, הוא חייב להיות מצוייר בסגנון מסוים. הבנתי את כוונתו, שלכולם יש עיניים גדולות, ואף קטן, וכו', ובחוברת הזאת זה לא היה כך, פחות או יותר. אמרתי לו שהוא מדבר שטויות, ובמשך שבוע הוא ניסה להביא לי את החוקים של המנגה, ושלא כל קומיקס שנוצר ביפן הוא מנגה. בסוף הוא הגיע למסקנה ש"בשביל שקומיקס דבר על ייחשב מנגה, חייב להתקיים בו לפחות דבר על טבעי אחד". אז הראתי לו שלמשל יש ז'אנר שלם של מנגות רומנטיות, שבהן אין אפילו דבר על טבעי אחד, ועיבשתי אותו. בקיצור, כל הfanboys שחושבים שבמושג "מנגה" יש תוכן מעבר ל"קומיקס שנוצר ביפן", תפסיקו לחיות באשליה הזאת.

אבל עוד על הfanboys של המנגה בפעם אחרת, קדימה לביקורת! הסיפור

Deathnote מספר על ילד ושמו לייט (light) יגאמי, שחי ביפן. לייט הוא בן 17, תלמיד מצטיין וחכם, מקובל, והולך לו עם בנות, ואמנם הוא תלמיד מחונן, אבל הוא לא חנון שכולם מציקים לו. יום אחד לייט הלך ברחוב ומצא מחברת שחורה על הרצפה, ועליה כתוב deathnote. הוא הולך איתה הביתה, פותח אותה ומגלה בה הוראות הפעלה:אם הוא יכתוב בה שם של אדם שהוא מכיר את פניו, ויש לציין שצריך לכתוב את שמו האמיתי, אותו האדם ימות. יש עוד חוקים ואפשרויות מעבר לזה, אבל זה הבסיס. בתחילה, לייט מגחך ולא מאמין לזה, אבל כשהוא מנסה להרוג פושע שהוא שמע עליו בחדשות, הוא מגלה להפתעתו שזה עובד, ומשום מקום הפושע מת. לייט מתלהב מהרעיון, אך לא לפני שהוא פוגש בריוק, אל המוות שהמחברת הזאת היתה שייכת אליו, עד שנפלה לעולם בני האדם, ולייט מצא אותה. ריוק מכריז על לייט כהבעלים החדשים של המחברת, ושהוא יכול לעשות בה כאוות נפשו. ריוק נשאר מלווה של לייט, שמסתכל מהצד על מעשיו של לייט, ונהנה מכל רגע.

לייט מחליט להרוג את כל הפושעים בעולם, ובכך להפוך אותו למקום מושלם. לייט פוצח במרתון הריגות, שבמהלכו הורג כ-50 פושעים. אנשים מתחילים לחשוד, ומבינים שזה לא מקרי שכל כך הרבה אנשים מתים מהתקף לב (כשהורגים עם הdeathnote זה מה שקורה לאדם הנידון למוות) משום מקום. אז אנשים במשטרה מבינים שמדובר ברוצח על טבעי, שמסוגל לרצוח מרחוק, ולייט זוכה לכינוי "קירה", שזה שם של אל יפני. חסרי כל הצלחה בתפיסת הפושע, הם מזמינים לחקירות בלש, שמזדהה בשם L, ומדבר עם המשטרה דרך מחשב נייד. L הוא טיפוס ה"בלש פלא" הזה, שמסוגל לפתור הכל, אבל עם טוויסט, כי הוא מוסתר, והוא לא לבוש בtrench coat או מעשן מקטרת, כמו רוב הבלשים הקלאסיים. ומכאן מתחיל המאבק העיקרי בסיפור, שמתנהל בין לייט יגאמי לבין L: כל אחד רוצה לתפוס את השני, אך כל אחד מוסתר מהשני. לייט רוצה להרוג את L בעזרת הdeathnote, אבל לא יכול, כי L מסתיר את שמו ופרצופו, ולכן לייט לא יכול להפעיל עליו את הdeathnote, ולייט לא כל כך בולט בשטח, ולכן קשה להוציא אותו, מכל האנשים, ולהוכיח שהוא קירה. ככה כל אחד רחוק מהשני.

וכך לייט וL מתחילים להציב אחד לשני מכשולים, כל אחד בדרכו. ומכאן נגמר אוגדן מס'1, ומרגע זה הסיפור מתחיל להתקדם, האוגדן הראשון רק מציג את הבסיס, את הרקע, ועליו מתחיל כל הסיפור. ומכאן והלאה, כל גילוי של פרטי עלילה יהווה ספויילר, ולכן לא אפרט על אוגדנים 2-3, לפחות לא במובן של פרטי עלילה ישירים, מהסוג שיהווה ספויילר:

אז ככה, באוגדנים 2-3 חלה תפנית מעניינת בדמויות, ומשם הקומיקס הופך למה שאנשים רבים חושבים ש"האביר האפל", למשל, מתאים להגדרתו:שבעלילה אין טוב ורע. ב"אביר האפל", אמנם "טוב ורע מאבדים משמעות" וכל הבולשיט הזה, אבל במהלך כל הסרט ברור שהדמות שדרכה הצופה נכנס לסיפור היא בטמן. אבל פה זה לא כך.

אמנם ה"גיבור" הוא לייט, אך באוגדן השני זה מאבד משמעות לחלוטין, ואפילו שהבנאדם שהקורא כביכול צריך לעודד בתור הגיבור של הסיפור, הוא לייט, לעיתים אתם בכלל תעודדו את L, שהוא אמור להיות "הרע" בסיפור. אבל בשונה מהג'וקר, שהדרך המקסימלית שאפשר לעודד אותו היא ב"איזה מגניב הוא!", L הוא דמות שבאמת תרצו שתנצח. אבל הגיבור הוא לייט, אז שוב, ההבחנה בין "רשע" ל"גיבור" היא באמת מטושטשת, ולא רק מסתמכת על הגדרה, כפי שתרצו לחשוב. לייט היא גם הדמות שאיתה תזדהו מהבחינה של ההתלבטויות המוסריות שהיא עומדת מולן, היות ואביו עומד בראש הצוות המשטרתי שחוקר את תעלומתו של קירה. כך שאין "גיבור" ו"רשע", היות ולכל דמות יש באישיות חלק של "רשע" וחלק של "גיבור".

עוד דבר מעניין הוא שבמהלך האוגדנים האלה, אנחנו רואים איך בסופו של דבר, הdeathnote מהווה חולשה עבור לייט, ומציג כמה באמת נפשו חלשה, וזה רק מוסיף לאנושיות שבו, כי כל אדם הוא בנאדם, והdeathnote הוא משהו שהאדם לא נועד להתמודד איתו.

בנוסף, מציגים כמה שL גאון באמת, בדרך החשיבה החכמה שלו, ואיך שהוא עוזר לצוות החקירה המשטרתי שחוקר את תעלומתו של קירה, אבל הכל מוצג בצורה משכנעת, ולא עושה רושם שL יודע "כי כתוב בתסריט", וגם הוא לא שחצן. 

ובין כל אלו יש את ריוק, השד של לייט, שאמנם הכריז שהוא רק צופה מהצד, הוא מוסיף קצת לסיפור, ועוזר ללייט במקרים מסוימים, אבל מצד שני לא "מאכיל אותו בכפית".

מה יש להגיד על האומנות בDeathnote?... ובכן, היא ממש מוצלחת. משהו שרבים משונאי המנגה שונאים זה ה"הבעות המוגזמות" במנגה, אתם יודעים, למשל, כשדמויות מנגה בוכות, אז הראש שלהם נהיה עצום לעומת גופם, עיניהם נהיות ענקיות עוד יותר, ויורדות להם דמעות ענקיות בצורה מגוכחת. ובכן, פה אין את זה, אז כל מי ששונא את ההבעות פנים הללו, ישמח שהציורים במנגה הזאת הם בלי שטויות. גם אין אקשן מוגזם עם הרבה חרבות ענקיות, וקווי תנועה דרמטיים, למעט בספר השלישי, שבו יש אקשן מוגזם, אבל הוא לא כולל חרבות, ובכלל לא רואים דמויות נלחמות אחת בשניה, זו רק תוספת דרמטית לסצנה, שלדעתי מוסיפה הרבה.

טוב, עכשיו לנקודות התבוננות מ1 עד 5:

סיפור:5. סיפור מעניין שמשלב מציאות עם דמיון בצורה חלקה ומושלמת כל כך.

כתיבה:4. דיאלוגים שעובדים בצורה מעולה, ולא מצאתי חורים בעלילה.

מקוריות:5. רעיון מקורי ביותר, ואני לא חושב שהציגו אי פעם את האלי מוות במנגה בצורה כזאת.

אומנות:5. אומנות ריאליסטית אך לא מסובכת, הדמויות מלאות הבעה ומעוצבות היטב, והאומנות היא בלי הקיטש של המנגה עם ההבעות המוגזמת, וה"הצללת נקודות" מצוינת כל כך, שלפעמים השפתיים של ריוק נראו לי סגולות, אפילו שזה בשחור לבן!

ציון כללי:4.5. סיפור מתח מצויין שמבוסס על רעיון מקורי, עם דמויות מוצלחות, הפתעות רבות בעלילה, שבכלל כתובה היטב, ולכל פרט ודמות בסיפור, אפילו לשוליות, יש השפעה. מתעלה על רוב הסדרות מנגה המוקדשות לנוער.

טוב, זוהי ביקורתנו הראשונה. מקווה שיידעתי אתכם, וגיריתי אתכם לקרוא את הסיפור. רק אציין את הפרטים הטכניים:

שם הכותב:Tsugumi Ohba

שם הצייר:Takeshi Obata (שמצייר גם את "היקרו נו גו")

הוצאה לאור:Viz media

ליין קומיקס:Shonen Jump Advanced

מחיר של אוגדן: כ-40 ש"ח

צבע: שחור לבן

גודל: כגודלו של ספר רגיל. נו, מנגה, אתם מכירים..

אגב, יש מהדורת מזוודה, שכוללת את כל 12 הספרים שבסדרה, ומחירה כ-400 ש"ח, אז אם אתם מעוניינים לקנות את כל הסדרה, ואין לכם אף אוגדן שלה, עדיף כבר לקנות את המהודרת מזוודה, לשיקולכם..