."And when dad looked at me, he said, "Never, ever, give up on your dreams

הכאבתי לאדם שהכי אהב אותי אולי בתקופה האחרונה.

הקשר הזה היה מדהים,

לא יודעת כמה יצא לכם ולי קשר כזה בקרוב.

כל דבר טוב אמור להסתיים בחיוך,

אבל אולי הפעם פחות.

זה לא היה הסוף שציפיתי לו,

וזה די בגללי,

אין אשמים,

יש רק חפים מפשע.

אני מצטערת.

זה נגמר,

אבל היה טוב. היה מעולה.

אני לא אשכח את זה, ולא אשכח אותך.

תתייחסו בבקשה לחלק הזה מהשיר Broken Strings,

זה מתאר בדיוק את הסיבה שזה נגמר, מבחינתי:

You can't play our broken strings
You can't feel anything
That your heart don't want to feel
I can't tell you something that ain't real

Oh, the truth hurts and lies worse
How can I give anymore
when I love you a little less than before

אפילו כשכתוב You, מדובר בי.
והשקרים, הם שלי. I can't tell you something that ain't real, זוכרים?

אני לא אוהבת אותו כמו שאהבתי פעם, ולא באשמתו.

הרכבת עברה רק פעם אחת, וזה הגיע באיחור הפעם.

וניסיתי, באמת שניסיתי, אבל זה לא עבד.

עדיין,

היה מדהים.

אני מאחלת לכם מישהו שיאהב אתכם ככה.

מיגרנה.

רק מלשמוע את המילה הזאת עולה שוב הבחילה..

מיגרנה.

לא היה לי את זה כבר כמה חודשים טובים..

והיום זה הגיע שוב.

איך אני מתעבת את זה, שונאת את זה.

כשאתה מסתכל והסינוור הנוראי הזה לא נותן לך לראות, הוא רק גדל, וגדל..

עד שפתאום הוא נעלם, והכל לכאורה חוזר להיות רגיל.

אלא שאז, מתחיל כאב ראש, רציני, מאחורי העיניים.

והבחילות הסיוט הכי גדול של זה.

בד"כ אני ישר רצה להקיא כי אז אני מרגישה תמיד יותר טוב.

אבל הפעם לא הצלחתי.

וגיליתי שכשיש מיגרנה,

ומסתכלים במראה, זה רק כואב יותר. לא יודעת למה.

התחרפנתי.

לבד בבית, מתהלכת שוב ושוב ונמנעת מלהסתכל במראות, נמנעת מלחשוב על הבחילה הנוראית והרצון להקיא,

כשאי אפשר להקיא בכלל. הכאב מאחורי העיניים.

הלכתי לכיוון החדר ולכיוון השני הלוך ושוב..

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

אז לקחתי את הגיטרה,

למרות שתכלס מה שהכי רציתי, זה לשכב בחושך בשקט.

אבל כל פעם ששכבתי רק רציתי להקיא יותר.

אז התחלתי לנגן.

וההרגשה התחילה להשתפר.

עד שהיא ממש ממש השתפרה,

וזהו , זה עבר.

אילתרתי עד סוף הכאב.

האם מצאתי את התרופה המיוחלת?

התשובה היא, לא חושבת.

כשמיגרנה פוקדת אותך בשיאה,

אין שום דבר שתרצה לעשות חוץ מלישון, אם זה אפשרי.

היא כנראה לא הייתה בשיאה, אם כי גם לא בחולשתה..

הבחילות, או הכאב ראש?

אם זה היה רק כאב ראש הייתי יכולה לישון.

אבל הבחילות האלה..

זה נורא. למה אי אפשר להקיא וזהו?

ניסיתי אפילו לדחוף אצבעות לגרון, אפילו שהרגשתי כמו בולמית.

העיקר שעבר.

ושלא יחזור יותר.

לפחות עד הפעם הבאה.

מי שאין לו מיגרנות,

לא יבין לעולם, את התחושה של הסינוור הזה, של הברק הלבן בעין שאומר לך "ידידי היקר, תתכונן למתקפה".

לא יבין לעולם איזה בחילות עוברות לך כשאתה רק נזכר בברק הנוראי הזה.

אבל,

כמו תמיד,

אני מודה לאלוהים שאולי זו הצרה הכי גדולה שלי בחיים.

אני מודה לאלוהים על כל החלומות הגדולים שאני רוצה להגשים,

ושיש לי בכלל חלומות. הרי לא לכולם יש.

שכבר בגיל הזה אני יודעת בדיוק מה אני רוצה לעשות,

שמצאתי את הייעוד שלי כבר.

אני מודה לאלוהים על החיים שהוא נתן לי.

אני מודה לאלוהים שהוא נתן לי חיים.

אז מה אני מתבכיינת על כאב ראש?

אני כל הזמן חושבת לעצמי "דאמ, אני צריכה לעדכן.."

אבל אלוהים ברא את האדם

ונתן לו תכונה

תכונה העונה לשם "עצלנות".

כזו שתשתייך לאנשים כמוני בקלות (;

אז מה אני כבר אספר לכם אה..

עברו כ"כ הרבה דברים מאז! (זה היה בכלל לפני כ"כ הרבה זמן?)

היום, אני כבר לא מי שהייתי אז. היום אני בלונדינית (סתאאםםם לאא!).

"?When god created us.. Did he create the saviors, or did he create the monsters"

שאלה למחשבה אנשים. רמז: לא הכל שחור על לבן.

אין לי מושג על מה אני מדברת, אבל אני ממשיכה.

מה בא קודם, ביצה או תרנגולת?

אני שונאת את השאלה הזאת. כי- דא, ברור שהתרנגולת! ביצה לא יכולה בלי שידגרו עליה.

ותעשו לי טובה, עם כוחות כמו שיש לאלוהים, אני בטוחה שלא היה לו קשה ליצור תרנגולת קודם!

אני חושבת שהשאלות הגדולות על החיים וכל ההתפלספות הזאת באה כסוג של התחמקות מהדברים הספציפיים יותר בחיים.

אולי בן אדם מחפש שאלות כלליות כ"כ כי הוא חושב שזה יפתור לו את הבעיות הקטנות.

או שאולי ממש בא לו להיות איינשטיין.

או שאולי הוא ממש טוב בלהיות סיריול "לאקי צ'ארמס".

אני עייפה.

זה ממש טוב, בטח שאני אקום מחר אני אסתכל פה ואני אחשוב "גאד, איזה מפגרת".

או שאולי אני אחשוב "אם איינשטיין היה רואה את זה הוא היה גאה בי".

לילה טוב.

אתם יודעים מה הכי מצחיק?

איינשטיין בכלל לא היה פילוסוף.